בראשית

השמים כסאי (א, א)

"השמים" קאי על התורה, והאדם עושה את התורה ע"י ההתבוננות ב"שמע" גו', שאות ע' רבתי של שמע קאי על ז' מדות כפי שהם בטלים ב"לך" ונכללים במקורם, ומה שנמשך הוא רק הארה, וע"י ההתבוננות בזה נמשך להיות "ואהבת גו' בכל לבבך", בחי' "מי לי בשמים גו'", וע"י האתערותא דלתתא נמשך אוא"ס בתורה (ועי"ז בנפש האדם הלומד). וזהו "השמים כסאי", שכסא הוא בחי' ישיבה והשפלה, ובתורה בחי' הראש (רצונו וחכמתו ית' ש"אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעה") נמשך בדברים גשמיים. "הארץ הדום רגלי", "רגל" הוא בחי' עשיה, ו"ארץ" קאי על המצוות מעשיות, וישנו מעלה יתירה ברגליים שהם מהלכים ומגביהים את הראש, ועד"ז הנה "נעוץ סופן בתחילתן" שע"י המעשה "נעשים מוחו וליבו זכים כו'".

וכל זה (ש"שמים" "וארץ" קאי על "תורה" ו"מצוות") הוא בחי' כלל, אך בבחי' פרט הנה "שמים" קאי על תורה שבכתב, ו"ארץ" קאי על תורה שבעל פה.

"אי זה בית גו'", הכסא ושרפרף מונחים בתוך הבית שהוא בחי' מקיף, ובית הו"ע התפילה, שעל ידי י"ח השתחוואות, בחי' ביטול, ממשיכים את בחי' סובב כל עלמין.

כי כאשר השמים החדשים (א, ג)

התהוות שמים וארץ הוא בשביל ישראל ובשביל התורה, וא"כ בהכרח שבעבודת האדם ישנו בחי' שמים וארץ. הנה ארץ הוא לשון רצון ומרוצה, והו"ע הרצוא שישנו בנשמות ישראל לעלות מעלה ולדבקה בו ית'. ובנשמות שלמטה ה"ז ע"י ההתבוננות בפסוקי דזמרה לקרוע המסכים, בחי' "מי לי בשמים". "בך ארוץ גדוד" "ואדלג שור" ("שור" הו"ע המקיף, "גדוד" הו"ע פנימי) שאינו רוצה מקיפים או פנימיים אלא "בך" - עצמות.

והנה, מבחי' רצוא נעשה שוב בתפילת שמו"ע, ואח"כ ע"י קיום המצוות. ובחי' שוב נק' שמים כי המצוות ממשיכים בחי' המקיף, וזהו שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, שע"י רצוא ושוב מתקיים העולם, דישראל הוא בחי' רצוא ("הדום רגלי",כמו שהרגל מתעלה ע"י השרפרף כך הארץ, בחי' נשמות ישראל, מתעלים ע"י הרצוא), ותורה הוא בחי' שמים (כמן שהארץ הוא כגרגיר לגבי מרחב השמים, כך הוא ערך הרצוא לגבי השוב הממשיך את בחי' המקיף).

אך לעתיד לבא לא יהי' בחי' רצוא שענינו לצאת מהרע, שהרי "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן נאמר "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", שאז יהי' ההמשכה למטה באתעדל"ע, ולא יהי' על ידי שם אלוקים (שאז צריך לבחי' הרצוא לצאת מההעלם) אלא "אשר אני עושה".   

ולעתיד לבוא יהי' גם בחי' ארץ חדשה (אף שכנ"ל לא יהי' בבחי' רצוא מהרע). דגם בבחי' אתעדל"ע שייך בחי' רצוא, ורק ש"שמים קדמו", היינו שההמשכה מלמעלה הוא ע"ד דפיקו דליבא, שהחיות נמשך למטה (בחי' "מטי") ואח"כ חוזר למקורו ("ולא מטי") שאל"כ יתבטלו הכלים מלהיות כלים. אך אף שיהי' "השמים החדשים" מבחי' "לפני", מ"מ "כן יעמוד זרעכם ושמכם" שקאי על המצוות והקבלת עול דאתעדל"ת, שלא יתבטלו מחמת עוצם הגילוי דלעתיד, אלא גם יתעלו להיות "עומדים לפני" בבחי' הפנימיות.      

ביאור על הנ"ל (ב, ד)

טרם ירידת הנשמה היתה כלולה במאצילה באהבה ויראה, וירדה למטה, שירידה זו צורך עליה, כדי לברר הבירורים ע"י תורה ומצות. וצריך להבין מהן מעלת תורה ומצוות גשמיים על האהוי"ר שהי' לה למעלה.

הנה כתיב "כל הנקרא בשמי ולכבודי כו'". "שמי" הוא בחי' אצי', שאף שהיא רק הארה מאוא"ס מ"מ נק' "שמי" מפני שההארה מתאחדת בעולם האצי' בלי שום פירוד, עד שכולם (גם האורות וגם הכלים) מלאים בההארה ההיא. משא"כ עולם הבריאה הוא בחי' "כבוד", שהוא ענין התלבשות, שהלבוש מעלים על העצם, ומ"מ הלבוש הוא בחי' תיקון, "לבושים תקינת לון", כדי שיתגלה אור העצמיות שלא הי' יכול להתגלות ללא הלבוש.  

והנה, המלאכים עומדים מששת ימי בראשית, ומשמיעים ביראה כו', ועבודתם הוא להמשיך את בחי' התיקון מעולם האצי' לעולמות בי"ע שהן משבירת הכלים דתוהו.

ועד"ז הו"ע הרצוא שבתפילה, לדלג שור, שעי"ז הוא ההעלאה מעולמות בי"ע לעולם האצי', בירור המ"ן. אך למעלה מזה הוא בחי' בירור דמ"ד, ההמשכה מאצי', ע"י תורה ומצות (אך מפני שהתומ"צ באו בדברים בגשמיים, לכן צריך להיות דחילו ורחימו).

והנה בבחי' זו "ארץ קדמה לשמים", היינו שתחילה היא האתעדל"ת, "ארץ", ורק אח"כ המשכה מלמעלה, "שמים". אך לעת"ל יתגלה פנימיות עתיק שלמעלה מהשתלשלות, ושם הוא להיפך, בחי' מטי, שרוצה להשפיע, קודם לבחי' לא מטי, שאין הכלי יכול לסבול.

וזהו "כן יעמוד זרעכם ושמכם", "זרעכם" הוא הזריעה דתומ"צ, "ושמכם" הוא בחי' קבלת עול, שהם מבחי' התיקון, עולם האצי', אך לעת"ל יתעלו לבחי' עתיק - בעולם העקודים.   

להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם (ג, ד)

בשאר הנבראים הוציאה הארץ את הגוף ביחד עם הנפש הצומחת או נפש החי', משא"כ האדם נעשה תחילה "עפר מן האדמה", "גלמי ראו עיניך", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים". אך הענין שד' בחי' דצח"מ הם כנגד ד' אותיות שם הוי'. והנה, גוף הצומח והחי הוא בחי' צומח, והחיות שבהם הוא בחי' חי, ומפני שבחי' צומח וחי קרובים זה לזה, לכן יכולים להתהוות בבת אחת, משא"כ נפש האדם הוא בחי' מדבר, ולכן אינו יכול להתהוות ביחד עם הגוף.  

והטעם שגוף האדם הוא מבח' דומם הוא מפני שהאדם הוא תכלית הבריאה שהוא המעלה את כל הניצוצים שבדצח"מ, וכמשל הליווע"ר שכשרוצים להגביה בנין צריך להגביה את הקורה התחתונה, ועי"ז יתעלה כל הבנין, משא"כ אם יגביה מהקורה האמצעית לא תתעלה הקורה התחתונה. וזהו "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", שדוקא בחי' חכמה (שלמעלה מתבונה) היא שורש הארץ (שלמטה משמים).

ולהבין בתוס' ביאור ענין וייצר הוי' אלוקים את האדם עפר מן האדמה (ד, א)

בהקדים, דברוחניות דומם הוא בחי' אותיות, צומח הוא בחי' מדות, וחי הוא בחי' שכל, והנה המדות כלולים תחילה בשכל, וגם אחרי שנתהוו הם צריכים לאמם - בחי' השכל. ולכן גם בגשמיות צומח (גוף הצומח והחי) וחי (נפש הצומח והחי) מתהווים יחד מפני שהם סמוכים ומאתחדים זה עם זה בשרשן. משא"כ הדומם אינו בבחי' עילה ועלול מהשכל, כי אין לו שייכות כלל לשכל. ולכן גוף האדם נתהווה כמו שהוא בלא נפש החיוניות, אך היא הנותנת שמפני שהוא למטה יותר לכן נתלבש בו בחי' נפש המדבר, שדוקא הגבוה ביותר יכול לירד למטה ביותר.

ועד"ז יובן בענין נשמות ומלאכים, שהמלאכים הם מבחי' חיצוניות הכלים ולכן יכולים לברר רק גוף רוחני, משא"כ הנשמות הם מבחי' פנימיות הכלים ולכן יכולים להעלות גם גוף גשמי.

ועד"ז בענין הספי', שהתהוות המדות הוא מבחי' בינה, משא"כ התהוות האותיות הוא מבחי' חכמה.

ועפי"ז יובן בטוב טעם מה שנפש המדברת יש לה גוף דומם, שלהיותה עליונה בעצמה יכולה לסבול גם גוף גשמי.   

לא טוב היות האדם לבדו (ד, ד)

"שמש ומגן הוי' אלוקים", ששם אלוקים מסתיר על שם הוי' כדי שהעולם יהי' מציאות יש. אך תכלית הכוונה הוא שהיש יתבטל לאין (ובאם אין היש בטל הרי זה בחי' גלות השכינה). והנה, השכינה נקראת בשם מראה ("במראה איליו אתודע") וכמשל המראה שע"י שישנו ציפוי וכיסוי על הזכוכית רואים בה מרחוק ע"י האור חוזר, ועד"ז ע"י הצמצום דשם אלוקים נעשה אור חוזר, שחוזר ועולה למעלה מעלה יותר ממקור ההארה המתפשטת משם הוי'.

וזהו "לא טוב היות האדם לבדו", שבאם בחי' אדם העליון הי' מאיר בגילוי אזי יהי' "לבדו" היינו שכל ההתהוות יהי' בביטול, ולכן צריך שבחי' אדם לא יהי' בגילוי, וזהו "אעשה לו עזר כנגדו", שמבחי' "כנגדו" - הצמצום וההעלם - יהי' בחי' "עזר". וקודם החטא הי' ההסתר דק וקלוש, אך גם לאחר החטא ההסתר הוא מקליפת נוגה, וה"עזר" הוא מבירור קליפת נוגה.  

ויאמר ה' אלקים הן האדם הי' כאחד ממנו (ה, ג)

הידיעה שלמעלה היא בבחי' מקיף, משא"כ הידיעה של האדם הוא בבחי' פנימי. ולכן למעלה אין הידיעה של הרע מערב את הטוב ברע ואינו פועל על היודע. משא"כ בידיעה של האדם, שעצם הידיעה פועל חיבור, ולכן נעשה "ולאום מלאום יאמץ" לכל הדורות.

והנה ה' רצה שאדם לא יצטרך להיכנס במלחמה עצומה עם הרע ולכן ציווה עליו שלא לאכול את פרי עץ הדעת. והכוונה העליונה היתה שעבודת הבירורים תיעשה ע"ד שהי' בימי שלמה, שתוקף האור פעל שמלכת שבא תבוא לשלמה, שהניצוצים יבואו מאליהם להתברר מהאדם.

אך לאחר שאכל מהעץ אמר ה' "פן ישלח ידו... ואכל וחי לעולם", ששמא יגיע לבחי' עץ החיים שהוא הכתר שאין שם דינים ושם כחשכה כאורה, וזהו ענין בלתי רצוי כי אז גם הרע יהי' קיים לעולם.

(אך עץ הדעת הוא מבחי' חכמה, שבחכמה יש ג"כ דין, כמ"ש החייט ושבחו האריז"ל).

להבין ענין הברכות (ו, א)

להבין ענין הברכות שניתקנו בזמן בית שני. הנה ישראל הם מאמינים, דאמונה הוא למעלה מהשכל, ובזמן בית ראשון האיר בהם האמונה, אך בזמן בית שני לא היו במעלה כזו, ולכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות כדי להמשיך גילוי האמונה, להיות הוי' נמשך למטה עד לבחי' "(מלך) העולם".

והנה, בברכות ישנו מטבע קצר, שרק פותח בברוך, ומטבע ארוך, שפותח בברוך וחותם בברוך. הנה מטבע קצר הוא בחי' עלמא דאתכסיא ששם הכל הוא בחי' כלל, ושם אין יניקה לסט"א, ולכן צריך רק לפתוח בברוך כדי להמשיך גילוי העצמות. אך מטבע ארוך הוא בחי' עלמא דאתגליא, וע"ד כמו שהוא בהתהוות הולד מהטיפה, שכשהולד מתגדל נעשה ציפרניים ושערות, ונפתחים הנקבים ויוצא פסולת, ועד"ז הוא בעלמא דאתגליא ששם מתגלה הפסולת ומהפסולת ישנו יניקה לסט"א. ולכן חותם בברוך, דהלשון חותם מורה על שמירה, ע"ד חותם האיגרת שענינו הוא לשמור על האיגרת, וחותם בברוך הו"ע השמירה שההשפעה תבוא לקדושה דוקא.    

וענין ב' ברכות של נישואין ("יוצר האדם" שפותח בברוך, ו"אשר יצר את האדם" שגם חותם בברוך) יובן בהקדים שאדם הוא בחי' תושב"כ, שבה הכל הוא בבחי' כלל, וחוה היא בחי' תושבע"פ שהיא מגלה את הפרטים שבתושב"כ, כמו שהאם מגלה את כל הפרטים שבטיפת האב. וזהו "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי'", דפירוש חוה הוא לשון גילוי (דתרגום ויגד הוא וחוי), והאם מגלה ומוציאה את הולד מהעלם לגילוי.

והנה, ברכה ראשונה היא כנגד אדה"ר, בחי' תושב"כ, להמשיך אוא"ס בחכמה, ולכן נאמר יוצר לשון צורה כי גם בחכמה יש כבר צורה מסוימת. וברכה שניה היא כנגד תושבע"פ, ולכן נאמר "(אשר יצר) את (האדם)", אותיות א' עד ת', שהם מפרטים את חכמה העליונה, וממשיכים אותה בחכמה תתאה, "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", שהגילוי דעלמא דאתגליא אינו דבר נפרד ח"ו אלא "והתקין לו ממנו" שזהו ממנו, כי גילוי חכמה תתאה הוא הגילוי שהי' בחכמה עילאה, ורק שנצמצם כדי שיהי' "בנין עדי עד", עולמות תחתונים, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

אך אמרו חז"ל "זכה נעשה לו סם חיים כו'" כי זה תלוי בכוונת הלב, מפני שחכמה תתאה נתלבשה בעלמא דפרודא, וא"כ כשמחשיב את היש אזי נעשה סם מות מפני שמקבל חיותו מהקליפה, ורק אם לומד בכוונה אזי נעשה סם חיים, ולכן אנו חותמין בברוך כדי שלא יהי' יניקה לחיצונים. ומבקשי ה' יבינו שעד"ז הוא בנוגע לעבודת ה', דפנימיות הלב הוא התלהבות הלב באהבת ה' בשמחה, ובשמחתה לא יתערב זר כי אין בנמצא שמחה זו בלעו"ז. אך בבחי' חצוניות הלב ישנו העלם, והעולם הוא בחי' יש, וזהו "ויחד לבבי", שגם שפנימיות הלב יאיר בחיצוניות הלב, ועי"ז פועל גם למעלה שלא יושפע לסט"א, והוא ע"י החותם.

יובל הוא הי' אבי יושב אהל ומקנה (ז, ג)

אמרו חז"ל "כל בעלי השיר יוצאין בשיר", שכדי שיהי' עלי' מעולם לעולם הוא ע"י הביטול (ועד"מ מרקיבת הגרעין), וזהו ענין השיר. והנה ישנו שיר פשוט ושיר כפול כו', שלפעמים הוא בביטול פשוט ולפעמים הביטול כולל גם בחי' המדות (אהבה ותשוקה וכו').

וזהו "יובל" לשון הולכה, שכל הולכה ועלי' הוא ע"י "כנור ועוגב". והביטול נעשה ע"י המשכת המקיף, בחי' "אהל", והמקיף נמשך בכל מקום - גם למטה מטה לבחי' "מקנה".   

צאינה וראינה (ז, ד)

התפילה הוא כמו בית המקדש, בחי' שמחת ליבו. ולמשל כמו שהדם עולה מכל האיברים ללב ואח"כ נמשך מהלב לכל האיברים, כך בתפילה הנה המזמורים הו"ע ההעלאה לבחי' ע' רבתי, שהו"ע המחשבה שכולל כל העולם בסקירה אחת, בחי' סוכ"ע, ואח"כ שמו"ע, ועסק התורה ומצות מעשיות הו"ע ההמשכה לכל האיברים.

והנה, אם סיבוב הדם אינו כדבעי אזי נופל האדם לחולי. ובעבודה, הנה אם נכשל באיזה עון אזי אין החיות שבאותו אבר יכול לעלות ללב בתפילה, והעצה לזה הו"ע התשובה שענינה רפואה, שע"י האהבה דבכל מאודך מתקנים את הפגם בהאהבה דבכל נפשך.

והנה גם התורה נקראת רפואה לעולם, שעל ידה נמשך אור חדש בעולם, וזהו ביום חתונתו זה מ"ת, כי ע"י התורה, שענינה בחי' מים, תענוג, שלמעלה משמחה, שהיא לעילא מן שמשא, נמשך אור חדש מלפני הצמצום ע"י שבאה בגשמיות, כמשל הטיפה.

וזהו "צאינה וראינה", לצאת מגן עדן ולהתלבש בעוה"ז הגשמי, דדוקא בעוה"ז נמשך אור חדש ע"י התורה. וזהו ענין "במלך שלמה", שהשלום שלו, שע"י ההמשכה נעשה שלום והתחברות דב' הפכים דמשפיע ומקבל, דמלכות דאצי' מקשרת אצי' ובי"ע מפני ששרשה הוא מבחי' עתיק.

"בעטרה שעיטרה לו אמו": עטרה נעשה מאבנים, בחי' דומם, אך יש בהם דבר חידוש, והוא שמאירים, ולכן שמים אותם למעלה מהראש, ועד"ז הוא בתומ"צ שהם בדברים גשמיים.

"ביום חתונתו": חתונה הוא בחי' תענוג, ותענוג ושמחה הם ב' דברים, ששמחה שייך בדבר שהוא בהעלם, ע"ד עשיר שיודע שיש לו עושר רב, וזהו"ע הבית המקדש שבו הי' הארון מכוסה, ולכן שייך שמחה בזמן הזה אף שהתענוג הוא בהעלם, משא"כ ענין התענוג שייך רק בדבר הגלוי, ולעת"ל יתגלה בחי' התענוג, ומעין זה הי' בשעת מ"ת.

וזהו "ויתעצב אל ליבו", דבזמן הבית הי' ההעלאה ע"י הקרבנות ועי"ז נעשה שמחה בחי' פתיחת הלב, אך בדור המבול הי' בהיפוך מזה שהיו מכעיסין ובאים, ולא נמשך האור מהלב לכל הגוף, עד לזמן שבו הקריב נח קרבנות שהוא ע"ד ענין בהמ"ק מקום שמחת ליבו.

נח

מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ח, ג).

"מים רבים" הם טרדות הפרנסה והמחשבות בעניני עולם הזה, ומכל מקום אינם יכולים לכבות את האהבה של הנשמה.

והנה המבול הוא "מי נח" – נייחא דרוחא - שענינו לטהר את הארץ, כי באם כל ענין המבול היה להאביד את הרשעים אזי לא הי' צריך לכל הרעש הזה, אלא שהמים דהארבעים יום הם כנגד מ' סאה של מקוה שענינם לטהר. ודוקא המים פועלים "ותרם התבה" – הגבהה של אותיות התורה והתפילה, כי יתרון האור הוא מהחושך. שע"י שמתבונן שכל עולם הזה הוא רק משמרי האופנים וכו', וגבוה מעל גבוה וכו', עד בחי' המלכות שהוא רק זיו והארה נעשה הרצוא ד"מי לי בשמים וגו'".   

וזהו טעות הבעלי עסקים שחושבים שאי אפשר להם להתפלל כמו היושבי אהל, כי אדרבא נהפוך הוא, שהם יכולים להתפלל יותר, כי יתרון האור הוא מן החושך. והנה, "מי נח" הוא בחי' שבת, שבו' ימי החול נמשכת המלכות למטה ובשבת היא עולה למעלה כאדם השובת ממלאכתו, וכמו כן כאשר ה"מים רבים" עולים בתפילה הרי זה בחי' שבת. אך זהו רק בחי' שבת תתאה, ושבת עילאה הוא בחי' לעתיד לבוא, שזהו בחי' אהבה רבה הבאה מלמעלה, שלמעלה מהאהבה שמבחי' מים רבים.      

"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה": "הון ביתו" הוא בחי' התורה, שהיא בחי' עדן, בחי' חכמה, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הג"ן", שקאי על ג"ן סדרים דאורייתא. ו"איש" הוא הגבורות וצמצומים להוות את בחי' חכמה, ולכן "בוז יבוזו" לבחי' חכמה שהיא רק הארה. אך ע"י מצוות מעשיות - שהם למעלה מן החכמה, ונתלבשו במעשה דוקא מפני ש"נעוץ תחילתן בסופן", ו"די לחכימא ברמיזא", מתאחדת הנשמה עם מהותו ועצמותו כביכול.  

ביאור על הנ"ל (ט, ג)

הירידה לעולם הזה הוא ירידה צורך עלי', להגיע להאהבה ד"בכל מאודך" שהיא האהבה דנפש הבהמית, שהיא בחילא יתיר, מפני שהיא מעולם התהו. דהנה, בחי' גבורה אינו מניעת ההשפעה אלא אדרבא, שההשפעה היא בתגבורת, ולכן כשבאה למטה ישנו דין מי ראוי לקבל את תגבורת החיות. ועולם התהו הי' בחי' גבורות, שכל מדה היתה בהתגברות ולכן לא הי' התכללות. משא"כ בעולם התיקון, הוא בחי' חסד בקרירות, ולכן יכול להיות ב' הפכים ביחד. וזהו שהאהבה שמהנפש הבהמית - כשעולה בתפילה משבירת הכלים - הוא אהבה "בכל מאודך".

וזהו "כי מי נח זאת לי", שהמים לא היו להעביר את הרשעים, אלא היו טהרה מבחי' חסד דעולם התהו (שהרי העולם הוצרך לטהרה), ורק ש"וימח את כל היקום" מפני שלא היו ראויים לקבל.

וזהו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ד"תיבה" פירושו צירופי אותיות. ונח הוא בחי' שבת, ויש שבת תתאה שאז עולה בחי' המלכות לבחי' אצי', ושבת עילאה יהי' לעת"ל, שאז תתעלה בחי' אצי', שאז לא תצטרך המלכות לרדת לבי"ע לאחר השבת, כי יתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".          

וזהו "מים רבים": טרדות הפרנסה והמחשבות בעניני עולם הזה שמבחי' תהו, "לא יכלו לכבות את האהבה": של הנפש האלוקית שמבחי' תיקון.

"הון ביתו" הוא הוא בחי' טעמי תורה, שהוא רק הארה, ולכן "בוז יבוזו לו", וע"י המצוות דוקא מגיעים לעצמותו ית'.

וזהו "אחות לנו קטנה", שע"י המצוות נעשה בחי' "אחות", איחוי אלכסנדרי, ואז המלכות הוא בחי' "קטנה", כי היא מתעלית לנקודה שלמעלה מבחי' חכמה, שהחכמה הוא בחי' גדלות בעיר אלוקינו. "ושדים אין לה", שעתה המלכות יורדת לבי"ע, משא"כ למעלה הנה "איידי דטריד למבלע לא פליט".       

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם כו' (י, ב)

לכאורה קשה איך "לא יבצר מהם לעשות כל אשר יזמו" נגד רצון ה'? ויובן בהקדים ש"אנת הוא חכים ולא בחכמא ידיעא" קאי על העשר ספירות הגנוזות, בחי' עקודים. ואח"כ נמשך בחי' נקודים שבה כל ספירה נמשכת כנקודה בפני עצמה. ואח"כ נעשה "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונים" שקאי על הספירות דאצי' (שחכמה דאצי' הוא בחי' חכמה ידיעא, היינו שהוא המקור לחכמה דבי"ע), שהם פרצופים, בחי' ברודים.    

והנה, בעולם הנקודים הי' שבירת בכלים, ואח"כ עולם הברודים הוא בחי' תיקון שבו ישנו התכללות, שנעשה ע"י שם מ"ה שהוא האור הכללי דעקודים, שע"י הביטול דשם מ"ה נעשה התכללות.

והנה, עיקר ההתכללות הוא ע"י קו האמצעי, בחי' תפארת, שמחבר חסד וגבורה, ולכן גם הכלי דתפארת הוא ג"כ בבחי' שם הוי'. וזהו שאנשי דור ההפלגה רצו להיות באחדות כדי לקבל השפעה עליונה מבחי' שם הוי' אך לא רצו להיות בביטול דקדושה. ולכן חשבו שעל ידי האחדות דהעיר והמגדל יוכלו להמשיך טובה גשמית על כל פנים. וזהו שנאמר בהם "ועתה לא יבצר מהם גו'", כי באמת על ידי הביטול והאחדות יכולים להמשיך ממקום גבוה למקום הקליפות, ולכן אמר ה' "הבה נרדה ונבלה גו'", דפיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, דדוקא כינוס לצדיקים הוא הנאה להם והנאה לעולם.      

לך לך

ענין לך לך וילך למסעיו

אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון, וצריך להיות נמשך בבי"ע, אך צריך להיות תחילה הסרת הערלה, שאז ניתן לו גילוי נעלה יותר, שניתן לו כח הבירור, שניתוסף לו ה', בחי' אב המון גוים.

אך לפי"ז הרי זה ירידה להיות מאברם לאברהם, אך הענין שהתגלות עתיק הוא בבינה, ולא בחכמה, דלהיות התפשטות וירידת המדרגות הוא דוקא על ידי גילוי עליון יותר. דזהו "וידבר שלושת אלפים משל", שכדי להמשיך את השכל בדברים תחתונים צריך להיות התגלות מבחי' עליונה יותר.      

ולהבין הענין בעבודה: ע"י שהתורה מתלבשת בדברים גשמיים, הנה ע"י לקיחת האתרוג דרך משל הרי זה כאילו אוחז בחכמה עילאה. אך המשכת חכמה העליונה בדברים גשמיים הוא ע"י אור הכתר, ולכן נעשה יחוד עליון ע"י המצוות בדברים גשמיים. ועיקר היחוד הוא ע"י התורה, אך האבות עשו הכנה לתורה.

אך אברהם המשיך רק בבחי' פנימיות, ודוקא ע"י שעבוד מצרים "וימררו את חייהם", נמשך אוא"ס גם בחיצוניות, שיהי' גילוי אלוקות בקלף גשמי. והמילה ניתנה לו כדי שיולד ממנו יצחק שהוליד את יעקב שקיבלו את התורה במעשה.

וזהו "הוא עשנו ולא אנחנו", "ולא" באלף כתיב, כי ההמשכה היא מבחי' אלף - כתר, ועי"ז "ולו" בו' קרי, שיכול לבוא למטה.

חרן הוא מיצר הגרון לפני שהמשכת המוחין באה במדות. לוט הוא חכמה דלעו"ז ולפני הבירור הי' כלול עם אברהם, אך לאחר הבירור נפרד ממנו, וע"י הבירור יצאה ממנו רות המואביה (מואב חכמה דקליפה) ונעמה העמונית (לשון נועם, התגלות עתיק בבינה).

(אנכי מגן לך) מגן אברהם (יב, א)

אברהם הוא בחי' חסד בלי גבול, ולכן רצה שישמעאל יחי' בבחי' חסד בלי גבול. אך אין זה כפי הכוונה כי לעת"ל כתיב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" שצריכים לבער את הרע, ולכן בא יצחק, בחי' דין, ויעקב שכולל את שניהם.

והנה בכל בוקר מתעורר בחי' חסד בלי גבול דאברהם, ולכן אנו מבקשים "מגן אברהם", שהחסד ילך למקום הראוי דוקא.

ולא יקרא עוד שמך אברהם (יב, א)

המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, היינו שכדי שיהי' מעשה בראשית צריך להיות אור חדש ע"י הפרסא ואז ע"י ריבוי השתלשלות יכול להיות התהוות העולם. אך יש ב' מיני פרסאות, בין קודש לקודש, או בין קודש לחול, ובחול גופא יש ב' ענינים, חול גמור שהם היכלות דקליפת נוגה, וחולין שנעשו על טהרת הקודש, שנמשך מבחי' שבת לימי החול (שזהו פירוש ברוך המבדיל בין קודש לחול, להמשיך מקודש לחול). והנה, בתחילה הי' אברם אב רם, שהי' מסך מבדיל, ולא הי' בגילוי, וע"י מילה לשון ממללא - דיבור וגילוי - נתגלה האור ועי"ז נכללים הניצוצות בהאבוקה.     

והבדילה הפרוכת (יב, ג)

בלילה ננעלים שערי העזרה, היינו שהפנימיות דמלכות דאצילות אינה יורדת לבי"ע (אלא רק החיצוניות), ובבוקר נפתחים השערים אך ישנה פרוכת לצניעות. היינו שישנה פרסא בין אצי' לבי"ע, שזהו בחי' חשמל - כדי שלא תהי' יניקה לחיצונים מהמדות (אלא רק דרך שערות וצפרנים כפי הצורך).

וענין החשמל הוא כמו המשל שלמטה מן הנמשל, אך שרשו הוא גבוה מאוד. ועד"ז בחשמל שמלביש בחי' זו"ן, אך שרשו מהבינה.

והנה, בשבת מאיר אור האצי' למטה ע"י ההתלבשות בבריאה, משא"כ בימות החול ה"ז ע"י ההתלבשות ביצי' (בא"י) או בעשי' (בחו"ל), ומעשיה ולמטה יש עוד מסך המבדיל י' ספירות לקליפת נוגה. אך ע"י שמברר בירורי נוגה אזי נעשים חולין שנעשו על טהרת הקודש, שישנה פרסא כדי שיהי' מציאות יש, אך האור מאיר דרך הפרסא, שהלבוש נשאר אך מסירים את הערלה. וע"י הסרת הערלה נעשה "אב המן גויים", שהניצוצים מתכללים באלקות.     

שרי אשתך לא תקרא שמה (יג, ב)

לכאורה ההולדה היא מבחי' י' - בחי' חכמה, וא"כ מדוע ניטל ממנה או יו"ד וניתן לה אות ה'? הנה אברהם ושרה הוא בחי' חכמה עילאה וחכמה תתאה, וההולדה בחכמה עילאה היא ע"י אות יו"ד, בחי' צמצום, כדי שיוכל להיות בבחי' מציאות. אך למטה, הנה אדרבא אם הי' האור מתצמצם הי' חושך והעלם גמור, ולכן ההולדה היא ע"י בחי' אות ה' - התפשטות. וזה שאברהם קיבל אות ה' הוא רק עבור אב המון גוים, בחי' העלאה מלעו"ז, אך להולדת יצחק שמסטרא דקדושה לא הוצרך לאות ה'.    

בעצם היום הזה נימול אברהם (י"ג ב)

להבין הקושיא שנזכר בספרים מדוע לא מל אברהם את עצמו קודם שנצטווה אף שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. הנה יש ב' בחי' מילה, מלמטה למעלה - ומלתם את ערלת לבבכם, ומלמעלה למטה - שיהי' לעת"ל - ומל ה' אלוקיך. והמילה הב' שעליה נאמר "מי יעלה לנו השמימה", ר"ת מילה וס"ת הוי', הוא למעלה מהתורה שבאה למטה, לא בשמים היא, ולמעלה משם הוי'. ולכן קיים אברהם את כל התורה שמלמטה למעלה, ואח"כ זכה לבחי' מילה שמלמעלה, ולכן נאמר נימול אברהם (דלא כנאמר לפנ"כ גבי ישמעאל "וימל"), כי אברהם זכה לבחי' ומל ה' אלוקיך את לבבך.      

וירא

פתח אליהו אנת הוא חד ולא בחושבן. עשר ספירות נקראים בשם תיקונים, כי אינם מעצמיות הנפש, שעצם הנפש הוא פשוט ואינו משתנה, אלא שהנפש מתאחדת בהם, כמו שהנפש מתיחדת עם הגוף (אך אינם לבושים המעלימים לגמרי, כמו לבושי מחדו"מ, וספירות דבי"ע).

וזהו "אנת הוא חכים", שמאוא"ס נמשך בחי' חכמה, אך אין זה "חכמה ידיעה" אלא שורש ומקור לחכמה, וע"ד שישנם כמה בחי' במתיקות, ומחסד נמשך מתיקות התפוח, דאם היות שאין ערוך איליו מ"מ הוא ממזגו ותכונתו.

וזהו "אנת הוא חד ולא בחושבן", שאינו נמנה בכלל העשר ספירות, דהתהוות חכמה מהכתר הוא מאין ממש. דבכל מדריגות אבי"ע ישנו כתר (דמלכות דאצי' נעשה כתר לבריאה), אך ההבדל בין אצי' לבי"ע הוא דהתהוות בי"ע הוא ע"י פרסא, והתהוות אצי' הוא ע"י צמצום ומקום פנוי. ויובן בהקדים ענין הצמצום שהי' באוא"ס, דהנה, אור א"ס הוא אור וגילוי להיות התפשטות להחיות. ונקרא בחי' שמו, אך הוא בעצמו הוא המאור שממנו נמשך האור.         

והנה, הצמצום שהי' באוא"ס היינו שהאור נכלל במאור, אך המאור עצמו הוא בהתגלות, וע"ד שלפני שהנפש באה בגוף הי' הכח שלה להחיות בהעלם בנפש עצמה, ועד"ז בחכם בזמן שאינו מתחכם בפועל הנה כח חכמתו נכלל בכח הנפש.

וענין הפרסא שבין אצי' לבריאה הוא עד"מ מרב שנותן משל לתלמידו, שכל שכל הרב נמצא במשל, וע"י המשל נתחדש שכל חדש אצל התלמיד, אך השכל החדש הזה כבר הי' לעולמים ומרומז הכל במשל (משא"כ ע"י הצמצום נתעלם האור לגמרי עד שאינו עולה בשם אור כלל, ולכן נקרא חד ולא בחושבן).

אך "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין", שמ"מ אינם בבחי' נפרד לגמרי.

"חד אריך" הוא בחי' חסד שיורד מלמעלה מעלה עד למטה מטה, ו"חד קציר" הוא בחי' גבורה שמקצר את ההמשכה מלמעלה שיהי' לפי ההעלאה שמלמטה למעלה. ו"חד בינוני" הוא בחי׳ רחמנות שהוא הממוצע בין חסד וגבורה.

ארדה נא וגו' (יד, ד)  

הפילוסופים נלאו להבין ענין ההשגחה פרטית, שקשה להם שהידיעה בריבוי פרטי הנבראים הוא ענין של ריבוי. וחז"ל ביארו זה בלשון "גלוי וידוע", היינו שידיעתו ית' אינה כידיעת האדם שהוא ע"י התלבשות, אלא הוא גלוי וידוע בדרך ממילא, ומפני שאינו מתלבש בהידיעה א"כ אין הידיעה פועלת ריבוי. והנה, נאמר "עיני ה' משוטטים" ו"ה' עיניו משוטטות", שלשון זה משמע שישנו ידיעה בבחי' התלבשות, אך זהו רק בכלים דאצי', אך באורות דאצי' הידיעה היא בבחי' גלוי וידוע.

והנה, משוטטות לשון נקבה הוא בחי' מלכות, מלך במשפט, ומשוטטים הוא בחי' זכר, בחי' חסד, ו"ארדה נא" פירושו שהחסד יורד לראות האם כצעקתה העולה ממדת המלכות הוא ג"כ מצד החסד (דמצד הקירוב שממדת החסד יכול לפעמים להיות לימוד זכות, כמו שע"י הקרבנות - בחי' קירוב - הנה "יצר לב האדם רע מנעוריו" הוא טעם לזכות). והנה, ישנם ג' קוין, קו אריך הוא בחי' חסד שיורד ומתפשט יותר שהרי חסד הוא לכל, בין לעניים ובין לעשירים, חד קציר הוא בחי' גבורה שנותן רק למי שראוי ביותר, וחד בינוני הוא בחי' תפארת שנותן רק למי שנופל עליו לשון רחמנות. והנה, ראי' הוא מבחי' חכמה שבקו הימין, וזהו "ארדה נא", שכנ"ל קו הימין יורד לראות האם "הכצעקתה" - האם חסד מסכים למדת הדין - בחי' שמיעה שמקו השמאל.      

חיי שרה

יגלה לן טעמיה גו'

ענין הכפילה היא מילוי ה' בה' אחרת (כענין מערת המכפילה). דהנה ישנה אכילה דחול שהוא לברר את המאכל ולהעלותו לבחי' אדם, שאז המאכל נותן כח למוח ולב ונתברר. אך בשבת בורר אסור, שבשבת אין בו פסולת - פרש שבתכם לא קאמר - כי באכילה דשבת מתגלה שורש המאכל, ובשבת שאז הוא זמן עליית העולמות מתעלה המאכל לשרשו ונמשך ממנו חיות להנפש ע"י י"ב לחמים. וביו"ט הותרו מקצת מלאכות, וא"כ ישנו פרש חגיכם, וצריך לבררו ע"י שמשמח את העניים, שאז מתבררים הדינים, משא"כ בשבת שאז אין דינים מלכתחילה, אלא הוא בבחי' ההמשכה מלמעלה. וההמשכה מלמעלה בשבת הוא בחי' כפילא וקלישא (קלישא פירושו יחיד, ולא כפול. המעתיק). קלישא הם אותיות י' ו', שאות י' עצמו נמשך להיות בבחי' ו', משא"כ אות ה', מפני שהוא בבחי' התפשטות, אינו יכול להתפשט למטה כמו שהוא למעלה, ולכן הוא בבחי' כפילא, שיש בו עוד אות ה' והיא מתפשטת למטה, אך אות זו הוא המילוי של הה' שלמעלה, היינו מה שהי' בהעלם בה' שלמעלה. אך לעת"ל יגלה לן טעמיה, שבהה' עצמו, שלא יהי' בבחי' כפילא, אלא הה' עצמה שלמעלה תתגלה למטה.         

להבין ענין משארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז (טז, א)

לכאורה כל ענין תשובה ומע"ט הוא שיהי' לבושים לנשמות בג"ע, וא"כ איך אומרים "יפה כו' בחשובה ומע"ט בעוה"ז"? והענין, דמהות החיות הצמחי' את עוה"ז אינו נראה, ורק שהתפשטות החיות הוא לפי תמונת כלי המקבל, ואע"פ שהחיות מתלבש בתוכו, מ"מ נחיות עצמו אינו בגדר מקום.

אך לפי"ז צריך להבין איך הנשמה למעלה משגת מהות אלוקות? אך הענין שתורה ומע"ט, שהם למעלה מזיו השכינה, נעשים לבושים לנשמתו, שעל ידם תוכל הנשמה בג"ע להשיג זיו השכינה. וזהו "יפה כו' מע"ט בעוה"ז" מפני שמעשים טובים הם מרצון העליון, וג"ע הוא רק זיו השכינה.

ועתה צריך להבין ענין האהבה שהוא רק גדפין להעלות את המע"ט. הענין, שנאמר מלא כלא הארץ כבודו, שפירושו זיו יקריה, אך הזיו הוא בטל ונכלל במהו ועצמות האלוקות, ולכן נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא. וכמתבונן האדם בזה שאינו מרגיש ענין זה מפני הגוף המסתיר, אזי יתעורר בליבו תשוקה שלא יפרד מהתבוננות זו. וזה נעשה ע"י התורה, שכשלומד תורה בעוה"ז הנה שורש נפשו למעלה מתלבש בתורה שלמעלה.

לשון אדמו"ר נ"ע בעצמו (טז, ג)

שכר המצות הוא לבוש להנשמה מאחר שנמשך מאימא שהוא עוה"ב, אך באמת הלבוש אינו עוה"ב אלא שעל ידו יוכל לסבול וליהנות מאור אימא שהוא עוה"ב. דכמו שהמלאכים אינם יכולים ליריד למטה בלי לבוש, כך אין ההנבראים התחתונים יכולים לעלות ללא לבוש.

והנה, גן עדן הוא בבריאה, וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט, שהמעשים טובים פועלים זיווג זו"ן דאצי' והמצות ממשיכים מ"ד דאצי'. (ואף מי שיש לו נפש דעשי', הנה המצוה שלו מעלה מ"ן למלכות דיתירה, ושם הרוחות דצדיקים מעלים מ"ן למלכות דבריאה ושם הנשמות של כל הציקים מעלים מ"ן למלכות דאצי').   

ויצא יצחק לשוח בשדה (יז א)

ברייתא נראה שהוא למטה מהמשנה, אך באמת סוף מעשה עלה במחשבה תחילה, שפרטי הדינים שבברייתא שאין בהם טעם, הוא יותר גבוה מבמצוה שיש בה טעם,  כי טעמי מצות לא נתגלו עד לעת"ל.

וע"ד שהשדה היא יותר גבוה מהעיר, שהרי השדה מחי' את העיר ע"י התבואה. וזהו ויצא יצחק לשוח בשדה, שח מלשון ירידה, והירידה היא לעת ערב שהרי התורה התלבשה בחושך בטענות של שקר, ותכלית הירידה היא לברר את החושך - לעת ערב יהי' אור - ע"י ליבון הלכתא.   

תולדות

אלה תולדות יצחק

איך שייך ציווי על אהבה? הנה מקודם נאמר ״הוי' אחד״, וע"י שמתבונן בזה ש״הוי' אחד״, וכדי שיהי' בבחי' אבותינו (חו״ב) צריך להיות ״אלוקינו״ (בחי' צמצום) ואח״כ ״ואלוקי״ (ו' בחי' המשכה), אזי יהי' בבחי' רצוא, אך התכלית הוא בחי' שוב - ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך״. והנה, עבודת אברהם הוא בחי' המשכה למטה, ויצחק הוא בחי' העלאה (שבהעלאה ישנה העלאה בלי גבול, משא"כ בההמשכה למטה שישנה גבול), ולכן יצחק חפר בארות ("כשמות" מלא, שלא נפסק נביעתם, משא"כ בבארות שחפר אברהם נאמר "כשמת" חסר). ועיקר השמחה הצחוק והתענוג הוא בחי' העלאה דיצחק.     

והנה, ידוע הטבע לאהוב את מה שבבחי' ההיפוך, ולכן נאמר לאברהם "קח נא את בנך אשר אהבת", שאברהם, בחי' המשכה למטה, אהב ג"כ את יצחק בחי' העלאה. אך אי אפשר שלמטה יהי' בבחי' יראה וביטול דיצחק (וזהו "ויעקוד גו' ממעל לעצים" שבחי' יצחק הוא למעלה מבחי' עץ הדעת ועץ החיים), (אמנם ביעקב כתיב "ופחד יצחק הי' לי", שהי' יכול להמשיך את בחי' יצחק למטה), ודוקא לעת"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, שבחי' פחד יצחק יומשך למטה.   

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (יז, ד)

בחי' מעין הנובע מתחת לארץ הוא בחי' חכים ולא בחכמא ידיעה, ונהר הוא הבחי' הבאה בגילוי בג"ע, וזהו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שהנפש לא תתמלא ותרוה צמאונה ע"י גילוי זה בלבד אלא ע"י עסק התורה ומצות, שעז"נ נאמר "ותורד כדה" - כ"ד ספרין דאורייתא. וזה נעשה ע"י רבקה. ובהקדים שבחי' יצחק הוא הצחוק והתענוג הנעשה מהחידוש, מביטול היש שנעשה ע"י שם אלוקים. ויצחק הוא לשון עתיד, כי עיקר השמחה יתגלה לעת"ל בגמר הבירורים. והנה, עיקר השמחה הוא מבירור נפה"ב, שהו"ע רבקה, בחי' רבקות של שלוש שלוש בקר, היינו התכללות של חג"ת או של ד' רגלי המרכבה, ועי"ז הוא בירור נפה"ב, ודוקא ע"י בירור נה"ב נעשה "הנה אנכי ניצב על עין המים" - המשכת בחי' אנכי, שממנו נמשך המעין.

וזהו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", מים רבים הוא ההתבננות ביחו"ע ויחו"ת, ו"לא יוכלו לכבות את האהבה", שזהו דוקא ע"י עסק התורה והמצות. וזהו "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה", "אם" הוא לשון כאשר, שלעתיד יגלה ה' את כל הון ביתו, דעכשיו אין זה בגילוי, אך מ"מ נמשך ע"י כ"ד ספרין דאורייתא.   

והנה, גילוי זה מרווה צימאון הנה"א, וזהו "בוז יבוזו לו", לשון ביזה, שחוטף את הדבר מפני שחושב שאינו ראוי לזה וחוטף את הדבר לגודל תשוקתו לזה, ובחי' זו עכשיו היא שמחת הנפש בעסק התורה. וזהו "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל", שאף שזהו בחי' שוב והתלבשות בעשיה גשמית,  הנה מ"מ עי"ז מרוה צימאון נפה"א, שהרי "אנכי ניצב על עין המים", שהו בחי' מעין - סתימו דכל סתימין (וזהו שניסוך המים נרמז ביום הב' ו' וז', שאותיות אלו הם תיבת בוז, שע"י השאיבה מהמעין מרוה את תיגבורת האהבה דעשי"ת),      

וזהו "נשאו נהרות קולם", בחי' בינה, ההתבוננות בגדולת ה' שמוליד רשפי אש אהבה לה', שהוא העלאה למעלה, ועי"ז נעשה בחי' המשכה "ישאו נהרות דכים", שהוא השכר - ההמשכה, וקאי על הלכות התורה. וההמשכה היא מבחי' קודש - "ה לאורך ימים" בחי' אריך, יום שכולו ארוך שגם בתחילתו הוא ארוך, גילוי אוא"ס המלובש באריך אנפין.  

להבין ביאור בדברים ע"פ אם יתן איש (יט, א)

הנה כתיב "בחכמה יבנה בית גו' ובדעת חדרים ימלאו". ויובן בהקדים שבדברי המקובלים ישנם ב' אופנים בסדר הספירות, שלכאורה הם כמעט הפכיים. שלפעמים מבואר שהי' ספירות הם זה תחת זה. ולאופן זה הדעת עומד תחת חו"ב, שהמדות מקבלים מספירת הדעת. ולפעמים מבואר שהספירות הם בג' קוין חח"נ כו', ולפי"ז הדעת אינו תחת חו"ב, אלא עומד תחת הכתר וממשיך בחי' הכתר למדות. והענין הוא דשניהם אמת, שיש ב' בחי' דעת, וב' בחי' מדות, שהמדות שמקורן בשכל באים מבחי' דעת תחתחון המחבר חו"ב למדות, אך המדות שמקורן ושרשן למעלה מן השכל (ז"א בעתיקא אחיד ותליא) באים מבחי' דעת עליון המחבר וממשיך בחי' הכתר למדות.

ולהבין זה צריך להבין תחילה בחי' הדעת מהו. והענין דדעת הוא בחי' פנימיות, ופועל בירור המדות, שהמדות לא יהיו מעורבים טוב ורע. דהנה עיקר יניקת החיצונים הוא מהמדות כמו אברהם יצא ממנו ישמעאל. ובזה יובן הסיפור בגמ' שר' חנינא בן תרדיון לימד תורה במס"נ, ושאל את ר"י בן קיסמא מה אני לחיים העוה"ב, היינו ששאל האם המס"נ שלו הוא לשם שמים בלבד או גם מצד טבעו במרה שחורה - כמו גדולי הפילוסופים מאהו"ע, וע"ז ענה לו ר"י "כלום מעשה בא לידך", היינו ששאלו אם עשה מעשה נגד טבעו, וענה שפיזר את מעותיו, וזהו היפך טבע המרה שחורה, ולכן אמר לו ר"י מחלקך יהא חלקי.      

וכ"ז הוא בדעת תחתון אך דעת עליון ממשיך את המדות שבכתר, שהם בבחי' רבקה - קשר וחיבור של ג' או ד' בקר יחד - שאין בהם התחלקות. וזה "ותרד העינה", מעין הוא בחי' חכמה, והוא בחי ירידה לגבי הכתר, "ותמלא כדה" היינו כ"ד ספרין דאורייתא, "ותעל" כי באמת זהו עליה כי שורש התורה הוא בחכמה שבכתר שלמעלה ממדות שבכתר.    

וזהו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כי האהבה הוא מבחי' דעת עליון מדות שבכתר, ודוקא "אם יתן איש את כל הון ביתו", בחי' "בדעת חדרים ימלאו", בחי' ג"ר דכתר, בחי' גילוי רצון העליון איך לעשות הסוכה והציצית והתפילין, עי"ז מתרווה צימאון האהבה.   

ויחפרו עבדי יצחק (כ, א)

בחי' באר הוא ההתבוננות שלפני קיום המצות, שמתבונן בזה איך שהוא רחוק מאוד מאור פני ה', ויכוון בעשיית המצוה שהמצוה היא כמו באר מים חיים, שאף שהנהר אינו מים חיים, מ"מ המים היוצא ממנו נוקב והולך דרך עובי עפר הקרקע נק' מים חיים, ע"י דחקם לצאת בעפר החומרי, וכן ממש הוא בעשיית מצוה.  

ראה ריח בני (כ, ב)

ישנם י"א כתרים דמסאבותא מפני שהחיות הנמשך להם הוא בבחינת גלות בהם, וחיותם הוא ע"י האור המקיף עליהם מלמעלה. וזהו רישיה דעשו - בחי' המקיף שמלמעלה - הוא בגו עיטפוי דיצחק - בקדושה. והנה החיות נמשך בעשר כתרין דמסאבותא מפני הניצוצות שנפלו בהם, ויצחק רצה לברר את הניצוצות ע"י תוספות וריבוי אור, אך טעה בזה כי הבירור צריך להיות ע"י יעקב, כי אם הי' נמשך לעשו יבלע ח"ו כמקודם או שלא יהי' מבחי' עשו כלום, אך לא יהי' אתהפכא חשוכא לנהורא.    

וזהו "ראה ריח בני", שריח הוא העלאת מ"ן מאור חוזר. והנה לעשו לא הי' גילוי פנימיות כי הפנימיות שלו נבלע, ורק שהוא בחי' מקיף ולבונה. וזהו "וירח את ריח בגדיו" הוא בחי' המקיפים.

"כריח שדה אשר ברכו ה'", שדה הוא בחי' מלכות דאצי' שהיא ג"כ בחי' העלאת מ"ן דנהורא תתאה קארי תדיר כו' ולא שכיך.  

אך כל זה הוא לפי דעתו של יצחק שחשב שזהו עשו, אך פסוק זה יבואר ג"כ על יעקב. דהנה איתא במדרש "וירח את ריח בגדיו" הוא בחי' ריח בוגדיו שקאי על בחי' בעלי תשובה שמשכין ליה בחילא יתיר, ונקרא בעל תשובה גם מי שאין עבירות בידו רק צועק על הפירוד. והוא בחי' ריח, המשכת מ"ן לבחי' מקיף דלעילא, מטל השמים.

אך להבין זה והלא לכאורה יעקב הוא בחי' הקדושה ובלא"ה נמשכים בו האורות העליונים. אך הברכה הוא בחי' תוספות וריבוי, כדי שיהי' נמשך התורה - ורוב דגן ותירוש אלו הלכות ואגדות - בדברים גשמיים. וזהו "בא אחיך במרמה", בלי דעתו של יצחק, שבחי' זו אי אפשר להתלבש בבחי' דעת. והי' צריך למרמה בכדי לתקן את המרמה של הנחש, שעל ידו נתגשמו העולם ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות, ולתקן זה עשה מהפוך אל היפוך והמשיך אורות עליונים גם בגשמיות, משא"כ אילו לא קיבל יעקב את הברכות הי' התורה נמשך רק ברוחניות.      

ויצא

ושבתי בשלום אל בית אבי גו'.

יעקב הוא בחי' י' עקב, שהוא הממשיך בחי' יו"ד - חכמה עילאה - עד למטה בבחי' עקביים. דהנה בהשתלשלות אוא"ס בצמצומים רבים נעשה עלמא דפרודא, ויעקב רצה להעלותם בבחי' יחוד, שגם למטה יהיו בבחי' יחוד וביטול ממש. וזהו "ויקח מאבני המקום", ששורש חיות כל העולמות הוא מבחי' מלכות' שהוא בחי' אותיות שהוא בחי' דומם לגבי אוא"ס. ויעקב לקח את האבנים ועשה מהן אבן אחת - בחי' יו"ד, שהיא נקודה אחת שבה שורה בחי' חכמה שבבחי' אין וביטול. "וישם אותה מצבה" - שהמשיך מאות יו"ד לאות ו', להיות התלבשות חכמה עילאה בתומ"צ, וזהו "ויצוק שמן על ראשה", שמן הוא בחי' חכמה. ולהיות הגילוי כשזה למטה הוצרך תחילה להעלותן למעלה מעלה, וזהו וירימה מצבה, ועי"ז "נעוץ תחילתן בסופן" שדוקא המדריגה היותר גבוהה יכולה להתפשט למטה מטה.

וזהו "ושבתי בשלום אל בית אבי". "בית אבי" הוא בחי' יצחק, שהו"ע הצחוק והתענוג שנעשה מהבירורים, שאוא"ס יורד למטה עד לבחי' חרן, מלשון "ניחר גרוני", "נאלמתי דומיה", וע"י אתהפכא חשוכא לנהורא - שהוא בחי' התחדשות שפועל צחוק כמו ציפור המדברת נעשה מחרן רנה (שאות ה' וח' מתחלפות כענין חמץ ומצה).          

וזהו שלעתיד יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו, כי תכלית המכוון בהשתלשלות העולמות הוא שיהי' בבחי' צחוק ותענוג למעלה. וזהו "ושבתי בשלום", ב' בחינת שלום, דשלום הוא חיבור ההפכים דמעלה מטה, ע"י העלאת המטה, וע"י המשכה מלמעלה ע"י תורה ומצוות. ואזי יתגלה בחי' "בית אבי" שהוא העונג העליון שהוא בבחי' א"ס, ואז "והי' הוי' לי לאלוקים", שמה שעתה הוא בבחי' הוי' יהי' בחי' אלוקים לגבי הגילוי דלעתיד.   

ביאור על הנ"ל - והי' הוי' לי לאלוקים (כא, ד)

"צוה ישועות יעקב" הו"ע המשכת אוא"ס למטה לנפש האדם, ע"י "ויקח מאבני המקום", דאבנים הם אותיות, שמצירופם נעשה ענין שלם, וגם הם בחי' דומם שבטלים לגבי אור השכל השורה בהם. "וישם מראשותיו", שמפני שהם בחי' דומם, ונעוץ תחילתן בסופן, לכן הי' יכול להגביה אותם לבחי' סובב (אך לקח מאבני המקום ולא כל אבני המקום, שדוקא באות יו"ד, בחי' ביטול, ישנו הכח לעלות לבחי' זו), והיינו התעלות חכמה שבנפש לאוא"ס השורה בה.

אך תכלית המכוון הוא "ויצוק שמן על ראשה", המשכת חכמה עילאה בעסק התורה שלמטה בגשמיות, "המחליף פרה בחמור".

והנה, "ויצא יעקב מבאר שבע", באר הוא מקור ומעיין הנובע ז' מדות העליונות, וילך חרנה הו"ע נחר גרוני, שע"י התגברות יסוד האש - האש והחמימות שמצד גופו - נפסק הקול - המשכה מחיות ואור א"ס ב"ה  - שאינו יכול לצאת בהמשך ההעברה כדרכה. אך תכלית הירידה לבחי' חרן הוא שיה' אתהפכא חשוכא לנהורא, לעשות מבחי' חרן בחי' רנה, שהו"ע "בית אבי" - בחי' יצחק - הצחוק והתענוג שמתגלה בדבר חדש.

אך כיצד ישוב מבחי' חרן לבחי' יצחק, הנה לזה אמר "ושבתי בשלום", ב' שלום, ממטה למעלה ומלמעלה למטה. והנה, כשיתגלה צחוק העליון לעתיד אזי "והי' הוי' לי לאלוקים", שהוי' - אוא"ס הנמשך להתלבש בסדר השתלשלות - יחשב בחי' אלוקים, "והאבן הזאת" - מפני ש"שמתי מצבה", יהי' לה כח ויכולת להיות בית אלוקים - שאוא"ס שמלובש בעולמות יתגלה בה. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", שלעתיד יהי' עילוי אחר עילוי, אך קודם העילוי השני נשאר מעילוי הראשון בחי' אתעדל"ת לאתעדל"ע שבעילוי הב', ואתעדל"ת זו נק' בחי' מעשר.    

וללבן שתי בנות וגו' (כב, ד)

לאה היא בחי' אותיות המחשבה - עלמא דאתכסיא, ורחל היא אותיות הדיבור - עלמא דאתגליא. שבזמן הבית הי' מאיר בחי' הדיבור ולכן הי' נבואה בארץ ישראל, אך לאחר החורבן הנה "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", אך עדיין נשאר בחי' לאה, בחי' המחשבה, ולכן הצדיקים הגדולים אשר בארץ יכולים להשיג עתה בא"י השגות גדולות יותר אפי' ממה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית. והנה, יעקב הוא בריח התיכון, שענינו המשכה למטה, ולכן אהב את רחל. ולכן "ורחל עקרה" כי אי אפשר להיות בבחי' הגילוי בבי"ע, משא"כ לאה ילדה ששה בנים - ו' ספירות דאצי'. (וזהו "כי שנואה לאה" - שהעבודה הרוחנית בעלמא דאתכסיא הוא ע"ד טעות דור המדבר). אך באמת צריך להיות שניהם דצריך להיות כל הבחינות, והנה, רוב ישראל עבודתם הוא בבחי' דיבור ומעשה ולכן היה עיקר קביעות יעקב באוהל רחל.   

אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן (כג, ב)

"ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", הנה כתיב "נעשה אדם", שלכל נשמה ישנו ז' מדות, אך כדי שיאיר אור האהבה מאור א"ס על המדות שבנפשו צריך להיות בבחי' ביטול - בחי' "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", וזהו "יפת תואר", שקאי על ציור האברים אהוי"ר כו'. אך זהו בחי' חיצוניות. "ויפת מראה" קאי על רעותא דליבא שמתגלה בזיו וקלסתר פנים, וכדי שכנס"י יקבלו בחי' זו הוא ג"כ ע"י בחי' רחל - בחי' "בכל מאודך". וזהו "אם לא תדעי לך היפה בנשים", שלא נמשך בחי' "יפת תואר" "ויפת מראה", אזי העצה היעוצה הוא "צאי לך בעקבי הצאן", "צאן" הוא הבחי' שיוצא מלבן, שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וזהו העבודה שעבד יעקב שש שנים בצאן לבן שקאי על ששה סדרי משנה. ועי"ז "ויפרוץ האיש מאד מאד", שזהו "מאד" גם לגבי כל בחי' "מאד". והנה יעקב המשיך כל זה במעשה של עצמו, אך אנו יכולים להמשיך רק במה שמוכן כבר להיות שם המשכת אוא"ס, שזהו תומ"צ, וזהו "צאי לך בעקבי הצאן:.    

וישכם לבן בבקר (כג, ד)

"לך ה' הגדולה וגו'" הוא לשון נקבה כי הספירות מקבלים מאוא"ס. האבות הן מרכבה למדות דאצי', אך הנשמות דבי"ע אינם כלי לקבל את האור דאצי', וזהו ענין השבטים - לשון שבט והמשכה - הממשיכים את אור האצי' לבי"ע. וזהו "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך", שע"י השבטים יוכל להיות מעלות האבות גם בכל ישראל.

והנה, בחי' יעקב הוא מדת הרחמנות, שענין הרחמנות נופל על כל העולמות, וע"י שמעורר רחמים רבים נמשך אוא"ס על נפשו כמשל השבט שכשכופפין אותו נמשך כל האילן.

אך כדי שהאתעדל"ע זו תהי' תלוי' באתעדל"ת, ה"ז ע"י המשכה מלמעלה, ממקור הרחמים העליונים, וזהו בחי' לבן דקדושה בחי' הפשיטות דאוא"ס (ולכן "והחליף את משכורתי עשרת מונים" מפני שבחי' לבן הוא השורש דבחינות עקודים נקודים וברודים). והנה, בחי' לבן דקדושה נמשך בכל בוקר - וזהו "וישכם לבן בבוקר" - אבל אחר התפילה מסתלק הארה זו - "וילך וישב למקומו" (ולכן צריך להתפלל בכל יום כי בכל יום חוזר ונמשך הארה זו), "ויעקב הלך לדרכו" שהלך ונמשך בחי' תורה ומצוות, דתורה נקראת דרך.

וישלח

וישלח יעקב מלאכים לפניו גו'.  

יעקב הוא בחי' אורות דתיקון, וחשב שעשו כבר נתברר, לכך שלח מלאכים לפניו - לבחי' שלמעלה ממנו - כדי שעשו ישפיע לו בחי' אורות דתוהו, כי עתה כבר נתברר יעקב והוא בחי' אתר שלים, שהרי ויהי לי שור וחמור, אתהפכא חשוכא לנהורא בעולם התיקון.

וישובו המלאכים גו', שתשובת המלאכים היתה שעשו עדיין לא נתברר (מבאר ענין ד' מאות איש). ולכן ידע יעקב שעשו אינו יכול להשפיע לו משרשו, ויעקב עצמו יצטרך להעלות מ"ן לשורש עשו ולכן שלח את המנחה לעשו - העלאת מ"ן לשורש עשו.

וזהו "ויחץ את העם לשני מחנות", דקדושה הו"ע ג' קוים  - שלכן אומרים ג' פעמים קדוש - שהקו האמצעי הוא מחבר חסד וגבורה, שגם בשעת הדין יכול להיות נטיה לזכות, משא"כ בתהו ה"ז רק ב' קוין שהחסד הוא בפני עצמו והגבורה היא בפני עצמו. ומפני שיעקב רצה להמשיך מבחי' אורות דתהו לכן הוצרך להעלות מ"ן לשם, ולכן "ויחץ את העם אשר איתו גו' לשני מחנות" בדוגמת עולם התהו, ועד"ז שלח בהמות טמאות והיו חיין ולא שחוטין, כי להיות שהאור דתהו הוא א"ס לכן אין שם דקדוקים ויכול לסבול הכל, משא"כ תיקון הוא אור פנימי, שהאור מתצמצם ומתיישב בכלי, ולכן התורה היא בבחי' דקדוקים וצמצומים.        

וזהו "ויעבור את מעבר יבק", דהנה מעבר הנהר ישבו אבותיכם, שהאבות הם מבחי' כתר ורק שנמשכו בבחי' ז"א, ויעקב רצה שיומשך איליו בחי' התהו ולכן הוצרך תחילה לעבור את הנהר הנ"ל, וכשעבר את הנהר אזי לא רחוק הוא מן המקיף דתהו. וזהו "ויעבר את אשר לו" שתיקן והעלה את הכל לשם, אך הוא עצמו נשאר למטה כי רצה לברר את בחי' עשו שלמטה.

ולהבין כללות כוונת יעקב בהמשכת בחי' המקיף דתהו למטה, הנה יעקב הוא בחי' התפארת שמאחד שני הפכים, ולכן רצה לחבר וליחד את המקיף דתהו אם האור פנימי דתיקון. ובעבודה הוא ענין חיבור רצוא ושוב - שהוא בחי' התיקון. ע"ד ד' נכנסו לפרדס, ודוקא רבי עקיבא היה לו חיבור רצוא ושוב ולכן על ידו הוא גילוי תורה שבעל פה, בחי' התיקון. וזה הי' כוונת יעקב ליחד ולחבר בחי' רצוא ושוב. וזהו "ויבא לו יין" ופירש בזוהר "דארמי מיא לגו חמרא", יין הוא בחי' רצוא, ומים הוא בחי' שוב, ולכן ויבא לו יין הוא בתרי טעמי, שהוא התכללות הרצוא ושוב, יין ומים.       

ויקח מן הבא בידו (כה, ג)

אני הוי' לא שניתי, ואינו בגדר עלמין כלל, והתהוות העולמות הוא רק מהארה, וגם הארה זו באה בבחי' השתלשלות. והנה, יש ב' מיני השתלשלות, אורות בכלים, ובחי' מקיף שאינו מוגבל בכלי. וע"ד שיש ב' בחי' בעבודת ה', אהבה שבאה מההתבוננות ש"כי הוא חייך", ואהבה זו היא מוגבלת בכלי, ויש אהבה בכל מאדך שבאה ע"י ההתבוננות דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ויתבונן על ריחוקו מה', שאז תהי' התגברות אהבה עד שאין כח בנפש לכלוא את האה"ר.

והנה, פני אריה אל הימין, שהוא למעלה מפני שור שמשמאל, אך מפני זה הנה למטה הארי' הוא חיה טמאה כי אינה כלי לקבל את מקורה, אלא ע"י נפילת האור ברפ"ח ניצוצין, וגם אז הניצוץ והא בבחי' מקיף. וזהו בחי' עשו ששרשו מאורות דתהו. משא"כ יעקב בוא בחי' יוד עקב, שיו"ד הוא הארה מצומצמת, אך מפני זה היא יכולה לבוא בפנימיות בכלים, שמזה יהי' לו רשפי והתלהבות בתפילה, וגם המשכת אלוקות למטה הוא בכלים דתורה ומצוות.       

והנה, הקרבנות הם העלאת מ"ן שיהי' גילוי אלוקות למטה, וזהו "ניחוח" לשון ירידה. וע"ד שמביאין למלך דבר חדש - כמו ציפור המדברת - שעי"ז נפנה המלך איליו מצד החידוש שבדבר. וזהו ענין הקרבנות שזהו העלאה מעולמות בי"ע, שפועל המשכה מצד החידוש שבזה. והנה לעת"ל כתיב "כי אז אהפוך אל העמים", שגם עשו יתברר ויוכלל ביעקב, שיהי' ליעקב גם בחי' המקיף (שהוא בחי' עליונה יותר, שם ס"ג שלמעלה משם מ"ה).     

והנה, כשראה יעקב את עשו שלמטה קם עליו הקריב מנחה שהוא העלאה לעשו אחיו שלמעלה, ששם הוא אחיו, ואז יהי' עשו שלמטה ממילא בטל. וזהו "ויחבקהו" שעשו חיבק את יעקב, שהמשפיע מחבק את המקבל, לפי ששרש עשו הוא מעולם התהו. אך הדרך לזה הוא ע"י "והוא עבר לפניהם גו' וישתחו ארצה שבע פעמים" נפ"א ללקט ניצוצין, "עד גשתו עד אחיו" עד שליקט את הטוב שבעשו, שעי"ז הוא אח ליעקב, שהמקיף והפנימי נלקחו ממקום אחד. "ויבכו" מרוב שמחה, שנתקרבו כ"כ מעלה מעלה עם מה שנפל מטה מטה בשבה"כ, ועשו ויעקב היו כמו שני אחים שלא ראו זה את זה זמן רב מאז הי' שבירת הכלים.   

ויאבק איש עמו (כו, א)

נודע שענין מלחמה זו הוא מלחמת הס"מ בקדושה, וצריך להבין איך שייך שהס"א תילחם בקדושה והלא כל חיותה הוא מהקדושה. אך הענין, דהנה המאציל ב"ה הוא בחי' סוכ"ע, שלפניו כחשכה כאורה, וזהו "ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל". אך אח"כ נאמר "אין מלך באדום", מפני שהי' צמצום באוא"ס שהפנימיות יומשך לקדושה דוקא, דודא למי שבטל. והנה, עיקר הביטול הוא בחב"ד, ואח"כ נמשך למדות, ואז לבחי' נו"ה ומלכות. והנה, המשכה זו שיהי' צמצום אוא"ס לקדושה דוקא הוא ע"י אתעדל"ת מבחי' יעקב, שהוא המשיך בחי' עקודים נקודים. ולכן "ויאבק איש עמו" שרוצה הס"מ להגביה כנשר. והנה, אין להם אחיזה בבחי' חב"ד, אלא בחג"ת שהם בבחי' התפעלות (ויובן זה שאצל האדם הנה בשעת התפילה שסוגר עיניו יש לו אהבת ה' משא"כ אחר התפילה). אך "וירא כי לא יכול לו" כי יעקב הוא בחי' יו"ד עקב, המשכת בחי' חכמה למדות, ולא הי' יכול ליגע רק בכף הירך שהוא ההשפעה לחוץ. וזהו ש"העלו אבק עד כסא הכבוד", אבק הוא מלכות דקליפה (שיש באבק רק מעט חיות להצמיח) והעלו את העפר עד לכסא הכבוד בחי' מלכות דקדושה.   

וישב

וישב בארץ מגורי אביו בארץ כנען

להבין מדוע נק' ארץ ישראל בשם ארץ כנען. הנה נודע שכל התורה כולה נדרשת ב"זה לעומת זה", שכמו שיש עשו ולבן כו' בקליפה כך ישנם כל בחי' אלו בקדושה. והנה, כנען הוא סוחר שמוציא ממון כדי להרויח ולהשתכר עוד, וכך הנה מקור נשמות ישראל נמשלה בגלות לבחי' סוחר, שכמו שע"י ההתלבשות השכינה בבחי' גלות מתבררים כל הניצוצים, עד"ז הנה הנשמה למעלה עמדה באהבה ויראה, וע"י הירידה בעוה"ז נגרעו האהבה ויראה שבחיצוניות הלב מערכם, אך יש לה יתרון בבחי' רעותא דליבא בנקודת פנימיות הלב כיתרון האור הבא מן החושך. שטרם ירידת הנשמה למטה היתה אהבתה ודבקותה רק בשרשה לפ"ע השגתה, אך לאחר הירידה תכלה נפשו לבטל במציאות איליו ית' לצאת ממאסר הגוף.

והנה, בזמן שבית המקדש קיים הי' נמשך בחי' רעותא דליבא זו ע"י גילוי אוא"ס בהיכל קדשי קדשים. אך בזמן הגלות הנה "ובקשתם משם", ע"י ההתבוננות על ההיפך מדרכי ה' שהם חיים מבחי' "ארך אפים", וא"כ "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שיומשך להם רצון העליון שלא בבחי' נפילה. וזהו ענין הסוחר. וזהו "וחם הוא אבי כנען" בזקף גדול, שהחמימות רשפי אש העולה מההיפך הוא הוא העושה את בחי' כנען הסוחר הנ"ל.

והנה אנחנו מאלמים אלומים (כז, ג)

ענין שבירת הכלים, הוא שנתפרדו לחלקים רבים ועי"ז נסתלק מהם האור, כמו עד"מ כשמפרידים את האותיות דתיבת ברוך מסתלק מהם ההשכלה. וזהו "ונהר יוצא מעדן", שבאצי' הכל הוא בבחי' נהר אחד, אך בבי"ע הנה "ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים", וביצירה מתפרד יותר וכו' עד לעולם הזה ששם הפירוד הוא ביותר.

והנה, עד"ז הוא בכחות אלוקים, שנתפרדו ביותר, כידוע בענין "ורוח אלוקים מרחפת", אותיות רפ"ח מת, שהם הרפ"ח ניצוצין שכשיושלם בירורם יבוא משיח. וזה שהגלות נתארך יותר מי"ז מאות שנה הוא מפני שהניצוצים נתפרדו לאלפים ורבבות אין מספר, וא"כ עדיין לא נשלם כל הבירור, וכשיושלם הבירור יבוא הגואל.   

והנה כתיב "מה רבו מעשיך ה'", שזה קאי על ריבוי הנבראים שנעשה ע"י שבירת הכלים, אך "כולם בחכמה עשית", "עשית" הו"ע התיקון, שע"י החכמה מבררים בנ"י את הניצוצות להיות נכללים בה' אחד. וזהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שגם בארץ שהוא עולם הפירוד עושים אחדות.  

וזה הי' עבודת השבטים, "והנה אנחנו מאלמים אלומים", שמחברים את הניצוצין שנפלו בבי"ע לאחדים. וזה ג"כ מאלמים לשון אלם, שאינו יכול לדבר מפני שהוא בתכלית הביטול. והוא ע"ד העיבור בבטן האם, שאינו בחי' יש. אך ישנו גם עיבור שני לאחר הלידה, שלאחר שמשפיע ומדבר הוא מתבטל לגמרי, ועי"ז מקבל מוחין דגדלות. אך גם לאחר ההעלאה וביטול ניש, בחי' עבודת השבטים הנה צריך להיות ביטול שני דיוסף, והוא מפני שע"י ביטול היש עדיין הוא רחוק מאלוקות, ודוקא ע"י המשכה מלמעלה מתכלל בקדושה. וזהו בחי' הבירור שני דיוסף, וזהו "קמה אלומתי", שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ"ה דאצי', "ותשתחוינה לאלומתי", שיוסף פועל בהם הביטול האמיתי.   

והנה, להבין ענין ותשתחוינה לאלומתי, וגם ענין החלום השני שבו השתחוה יעקב (אף שיעקב למעלה מיוסף). הנה בהשתחואה כולל ב' ענינים: בחי' ביטול ובחי' המשכה. דההמשכה הוא ע"י הביטול (וכמו "ברוך אתה ה'", שיש בזה ב' הענינים דהשתחוואה והמשכה למטה). וההשתחואה של השבטים הוא בחי' הביטול, משא"כ ההשתחוואה דיעקב הוא רק בחי' המשכה, שהמשיך בחי' המקיף ליוסף. וסיבת שנאת השבטים ליוסף הוא מפני שהם חשבו שמפני ששרשם באצי' לכן אין הם זקוקים לההמשכה דיוסף. אך באמת טעו בזה כי אף ששרשם בז"א דאצי' מ"מ הם עצמם היו בבי"ע, משא"כ יוסף שלמטה הוא עצמו יסוד דאצי'.     

שיר המעלות בשוב גו' היינו כחולמים (כח, ג)

החלום מחבר ב' ענינים הפכיים, כמו ספינה שטה באויר, ולכן נמשל הגלות לחלום שהרי גם בגלות יכול להיות אהבת ה' ומיד לאח"ז יכול להיות אהבה לדברים גשמיים (ואף שצריך להיות ואספת דגניך, הנה אחר כוונת הלב הן הדברים, ובהם ישנו גם עבודת ה', אך כוונת ההמון אינו לשם שמים אלא בשביל הדברים הגשמיים עצמם).

והנה גם אחרי הדברים האלה אל יפול לב האדם לומר שהתעוררות בתפילה הוא רק דמיונות שוא. כי באמת החלום מחבר שני הפכים מפני ששרשו הוא מבחי' העיגולים, שבעת השינה הוא בהסתלקות המוחין והנשמה שואבת חיים מלמעלה מבחי' העיגולים, שאין בהם התחלקות מעלה מטה, רק הכל הוא בהשוואה ובהתכללות.

אך גילוי בחי' זו למטה הוא דוקא בעת השינה, שזהו אלביש שמים קדרות, ששמים, בחי' עיגולים, הוא מלובשים בחושך, שהו"ע העלם והסתר, כי בגילוי הם הפכים.

ולעת"ל כתיב לא יכנף עוד מוריך שיתגלה מדריגה זו של החלום, וזהו היינו כחולמים. וזהו נוהג כצאן יוסף כי בזמן הגלות ההנהגה הוא מבחי' החלום, בחי' יוסף, מעולם העיגולים, ולכן נקרא בן פורת יוסף, פור"ת אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו' ולכן הי' פותר חלומות.      

בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה (כט, א)

הנה כתיב "כי נר מצוה ותורה אור". ויובן בהקדים שישנם ז' מדות בקדושה, וישנם מדות דלעו"ז היונקות מן הקדושה, וענין הדלקת הנרות הי' העלאת המדות דלעו"ז ע"י המשכת אור החכמה. ובלילה, בזמן החושך, היו מדליקים את כל הנרות, משא"כ בבוקר הי' די בהדלקת נר הוי' שהוא עיקר ההשפעה ועי"ז היו מתבררים שאר המדות. והנה, לאחר ההדלקה הי' הקטרת הקטורת, שסממני הקטורת הם בחי' דומם והם המעלים את המחדו"מ דלעו"ז (דאור החכמה נמשך רק במדות אך לא במעשה). ולהבין בחי' אלו בתפילה. הנה לפני העלאת הנרות הי' דם התמיד, וענינה הוא העלאת נה"ב. דהנה, בק"ש ישנו מס"נ באחד, והוא המס"נ דנה"א, כשמרגישה שכל בחי' ממלא וסובב הם רק בחי' שם. והמס"נ ד"בכל נפשך" הוא המס"נ דנה"ב והוא ההתכללות בבחי' "ברוך שם" שהו"ע ביטול היש. וזהו בחי' זריקת הדם שהי' בצפון, בחי' גבורה, דהעלאת נה"ב הוא ברעש גדול בתשוקה ובצימאון מחמת שרשם בעולם התהו.

והנה אחר בחי' העלאה נעשה המשכה מלמעלה למטה, ע"י התורה, וזהו בחי' הדלקת הנרות, והאור נמשך גם לנפש השכלית בחי' בכל נפשך, ואח"כ בכל מאודך, בכל ממונך בחי' מעשה המצוות, שהוא בחי' הקטורת שמהדומם, והקטורת משיב את הנפש שיומשך לבחי' חכמה ותגלה מהעלם אל הגילוי. והתדקה הוא בחי' שריון שלא יהי' יניקה ללעו"ז. שהצדקה ממשיך מפנימיות אוא"ס.   

ואחר כך הוא הקטרת האיברים בחי' החלב שהוא התענוג, שיהי' כל חלב לה', שיתענג על ה' ולא יהי' לו תענוג אחר כלל, ועי"ז והיו הדברים האלה אשר אנכי גו', שירגיש את מתיקות התורה.  

ומעתה נבוא לביאור ענין חנוכה. דהנה, כשרוצים לחנך את התינוק לבית הספר נותנים לו מתנות. והענין דכללות החיות של העולמות הוא בבחי' קטנות לגבי אוא"ס, וכדי להמשיך את אוא"ס בעצמו הנה המזבח קטן מהכלי המשכה זו לכן התנדבו הנשיאים, שהם במדריגה העליונה, לחנך את המזבח. והנה, היונים רצו שבנ"י יכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, והיינו שרצו שבנ"י יהיו כמו היוונים ויקבלו רק מבחי' הקרנים והטלפים בחי' שמרים ופסולת של פני שור שברכבה. וע"י המס"נ דישראל הי' להם כח להמשיך אור התורה מחדש , והמשכה זו היא בבחי' חנוכה ומתנה ומרובה.    

וזהו ענין הלל והודאה, דהלל הוא עד"מ כשמשבחים את האדם במעלות ומדות שיש בו ועי"ז מעוררים מעלות אלו לבוא לגילוי. וזהו הללויה, ששם י"ה יצא מן ההעלם אל הגילוי, ואז נמשך בחי' חכמה גם במדות, וזה נעשה ע"י הללו עבדי הוי', בחי' ביטול. ובחי' הודאה הוא בחי' שוב.    

כה אמר ה' אם בדרכי תלך כו' ונתתי לך מהלכים (ל, א)

המלאכים, וכן הנשמות לפני שירדו למטה הם בבחי' עומדים, מפני שהם מבחי' אותיות הדיבור (והנשמות הם מאותיות המחשבה), ואותיות הם בחי' דומם. וע"י אתעדל"ת דנש"י למטה נעשה במלאכים בחי' ובשניים יעופף. ויובן בהקדים ענין ממלא וסובב, שממלא הוא כפי סדר המדרגות, וענים קדוש הוא המשכת בחי' סובב.

והנה, המשנה עצמה אינה צריכה תיקון וירדה כדי לברר את נה"ב ע"י ההתבוננות בשמע ישראל. וכדי שיהי' ואהבת בשני יצריך הוא ע"י ההתבוננות בשורש נה"ב, והו"ע ברכת ק"ש המדבר בשירת ואהבת המלאכים שהם שורש נה"ב.

וזהו ענין סוס ורוכבו, שכשנה"א רוכבת על נה"ב הנה אז העלאת הנה"ב היא ביתר שאת מפני ששרשה גובה יותר, ואתעדל"ת דהאהבה של נה"ב מעלה את המלאכים מלמטה למעלה שיהיו בבחי' ביטול באוא"ס ב"ה.

וכן הוא ע"י המשכת אוא"ס ע"י עסק שישראל עוסקים בתורה ובמצות, שזה פועל המשכת אוא"ס, מלמעלה למטה, גם על המלאכים. וזהו "מהלכים" לשון רבים, שישראל פועלים על המלאכים בב' מיני הילוך מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

וכל זה הוא דוקא "אם בדרכי תלך" דרך הוא התומ"צ המחבר מעלה ומטה. "וגם אתה תדין את ביתי" הוא

בחי' גבורות לעולם ירגיז גו', בחי' זיעתן של חיות, שע"י היראה מתגבר יסוד האש ויוצא בחי' מים שהו"ע הזיעה. ובחי' הגבורות פועל על "ביתי" הוא בחי' נה"א (בית הוא מקורה, היינו שיש בו בחי' סובב שפועל שמירה), ועי"ז "תשמור את חצרי" הוא בחי' נה"ב (חתר שאינה מקורה הצריכה שימור).  

מקץ

ד"ה ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם.

ישנו שר המשקים בנפש, דהנה יסוד המים הוא במוח, ויסוד האש הוא בלב, שהאהבה והצמאון הוא בלב, והמים - המוח הוא המשכה מלמעלה למטה ע"י תומ"צ לרוות את צמאון האש – הלב. והבחי' שמחברת את המים והאש הוא הקנה.

והנה הגפן הוא ענין נש"י והענבים הם נשמות פרטיות, ובתוך הענבים ישנה אהבה מסותרת ומגלים אותה ע"י דריכה בגת שהו"ע "והוי שפל רוח בפני כל אדם". ופרעה בקדושה הו"ע מדריגה נעלית מאוד דאתפריעו ואתגלי מיניה כל נהורין. וע"י שר המשקים (מגלים את האהבה המסותרת ומגלים אותה ומעלים אותה לבחי' פרעה דקדושה ועי"ז הנה – מתורת חיים -) נמשך מפרעה גילוי האהבה מלמעלה מעלה מהשגת בני אדם.

והנה אח"כ צריך להיות "בשווקים וברחובות בקשתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי", שהו"ע המשכת האהבה בכלים דתומ"צ, כי בלי כלים מסתלק האור, ולכן אם האהבה הוא לרוות צמאון נפשו לבד ואינו כברא דאשתדל בתר אבויי ואימי' להמשיך אוא"ס ע"י תומ"צ לצורך גבוה, יכול להיות שלא יעסוק בתומ"צ ויסתלק האור.

וזהו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ויהי מקץ". שע"י "ולא זכר שר המשקים את יוסף", שלא זכר להוסיף תענוג למעלה נעשה "ויהי מקץ" סוף ותכלה ל"שנתיים" – בחי' התורה. ועי"ז "ופרעה חולם" שהמדות אהוי"ר שהיו לו נעשים דמיון וחלום מפני שהאור מסתלק ואז המדות נרגשים שזהו"ע "שבע פרות הטובות" ומזה נעשה "עוד שבע פרות אחרות... ולא נודע כי באו אל קרבנה", שנדמה לו שלא התפלל כלל.

ויהי מקץ שנתיים ימים (לא, ג)

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור (לא, ג)

הנה כמו שבהקב"ה ישנו סתים וגליא כך גם בנש"י. דסתים של הנשמה הוא הוא בחי' פנימיות חב"ד, וגליא הוא בחי' אהוי"ר.

והנה יש פרעה בקדושה, שהו"ע איתגליאו ואיתפרעיה מינה כל נהורין, עלמא דאתגליא, ומזה משתלשל פרעה דקליפה שאומר לא ידעתי את הוי'. דהנה כתיב מי יעלה לנו השמימה, ר"ת מילה וס"ת הוי', שמעלה הוא שיאיר עלינו אור ה' בהתגלות צריך להיות מילה, אך אח"כ צריך להיות פריעה, שהוא הסרת קליפה הדקה שהו"ע תאוות שמקליפת נוגה, והעצה לזה הוא בחי' ונפשי כעפר לכל תהי', כי פרעה אותיות העפר, ועי"ז יקרע המסך שהוא מגסות הרוח, וזהו הטעם חיבורי עוה"ז שהוא להשפיל גסות רוח האדם.

והנה, בתורה ישנו בחי' טעמים נקודות תגים אותיות, והטעמים הוא ענין "ובלילה שירה עימי", שבחי' השירה והניגון הוא עימי. ויובן בהקדים הפסוק "רבות עשית גו'", "רבות" היינו כל דבר שהוא עצום ורב, דהיינו עולמות העליונים, "עשית" הוא בחי' עשיה גשמית, וכל כך למה כדי שיהי' "הוי' אלוקי" ע"י "נפלאותיך ומחשבותיך" שקאי על התורה, שנתגלתה בבחי' חכמה אך באמת הוא בחי' רצון ה' המופלא.

והנה, קודם מ"ת היו עליונים ותחתונים ניזונים בחסדו של הקב"ה באתעדל"ע, אבל אחר מ"ת הנה קיום ומזון העולם הוא ע"י מעשה התחתונים בתומ"צ ממטה למעלה. וז"ש דוד המלך "מה גדלו מעשיך ה'" כי מה שנמשך דרך הלכה אחת הוא מזון וקיום כל העולמות, ואם זה גדולת מעשיו אזי כ"ש ד"מאוד עמקן מחשבותיך", ומזה יתבונן המשכיל להיות בתורת ה' חפצו להיות שש ועלז בה. וזהו "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי", שהיה שש ושמח בהם. אך באמת אין זו לבדה שבח ומעלת התורה, אלא כמ"ש "ובלילה שירה עימי", שירו קרי, היינו שירו, שעשועים של הקב"ה. והנה ע"י שמחה ותענוג זה יסיר כל מונע מבית ומחוץ. אך כשאין לו בחי' שעשועים הנ"ל אזי נאמר "ויהי מקץ שנתיים ימים", שבחי' "שעשועים יום יום", בחי' "ימים" הוא בבחי' קץ, אזי "ופרעה חולם", היינו שאע"פ שיש בחי' פרעה בהתגלות אלוקות ע"י התפילה, הנה אחר זה נעשה "שבע פרות אחרות גו' ותאכלנה גו' ולא נודע גו'", שאחר התפילה יכול להתעורר מדות ותאוות גשמיים. משא"כ כשיש לו בחי' טעמים ושירה הנ"ל שאז אמרו כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנמשך לו מלמעלה אהבה חדשה יותר מכדי טבעו, ומשם נמשך יאור, שהיאור עומד על החלום וממשיך עליו הארה רבה ועצומה שלא יהיו פרות רעות כלל, כי אין רע יורד מלמעלה.       

חנוכה

ענין חנוכה (לב,ב)

קבעו הנס בנרות מפני שהגזירה הי' על תומ"צ, וכתיב "כי נר מצוה ותורה אור". ולהבין פסוק זה הנה אף שהשמן אין בו אור מצד עצמו מ"מ על ידו נמשך להב שלהבת האור, ועד"ז הוא במצוה, שהיא רצון בלי שום טעם אך על ידי המצות נמשך גילוי החכמה - תורה שבעל פה.

דהנה כתיב "בבוקר בבוקר בהטיבו גו' ובהעלות אהרן גו' בין הערבים", דאהרן משפיע לנשמות ישראל שיאירו באור האהבה. והנה, אף שהאש יורד מן השמים מ"מ מצוה להביא מן ההדיוט, והוא האהבה הנלקח מחמת העולמות שכולם מקבלים חיותם רק מבחי' מלכות, ולכן "ואהבת" מלשון אבה, חפץ ורצון שיהי' "ה' אלוקיך", וע"י אתערותא דלתתא זו יחול עליו אור האהבה העליונה, ובחי' זו נקרא "בהיטיבו", שהאהבה הבאה מלמעלה מגדלת ומטיבה את האהבה שלמטה. אך באמת גם האהבה שמלמטה באה ע"י העזר מלמעלה וזהו "ובהעלות אהרן גו' בין הערבים", אבל מדת בוקר הוא בחי' "בהטיבו", אך מי הזוכה שיגיע איליו בחי' אהרן העליון הנה זהו ע"י תורה ומצוות, שנמשכים ממקום גבוה מאוד נעלה ולכן אין בהם השגה, כמשל השמן הנ"ל.     

ת"ר מצות נר חנוכה (לב, ד)

המצוות נקראים לבושים, דשרש המצות הוא מכתר, אך המצוה הוא לבוש לנשמה בג"ע שתוכל ליהנות מזיו השכינה, והוא ע"ד מסך ופרגוד המסתיר אור גדול, כך המצוות הם בחי' משל שע"י תוכל הנשמה להשיג מאוא"ס, ולזה באה הנשמה למטה, כי נעוץ תחילתן בסופן, שאוא"ס בא דוקא בדברים גשמיים.  

וזהו ענין מראות הצובאות, דאספקלריא המאירה הוא בחי' אור ישר, והוא נבואת משה, אך אספקלריא שאינה מאירה הוא ע"ד שפיג"ל שע"י מסך דק וקלוש, שעי"ז רואים רק דמות, אך מ"מ ישנה מעלה שעי"ז יכול לראות גם מאחוריו. ע"י בירור נה"ב מגיעים לבחי' סובב שלמעלה מתומ"צ שמבחי' אריך.    

ולתוספת ביאור: הנה כמו שהמלאכים צריכים ללבוש לבוא בעולם הזה כך הנשמה צריכה לבוש כדי ליהנות מזיו השכינה. ואף שהנשמה היא רוחנית, וא"כ למה צריכה לבוש, הנה זהו מפני שרוחניות וגשמיות הם שניהם נבראים, ואינם יכולים ליהנות מזיו השכינה שהוא אלוקות ממש. וזהו ש"נהנים מזיו השכינה", והוא מה שמשיגים בראית המהות - באספקלריא המאירה. ו"עטרותיהם בראשיהם" קאי על האור שלמעלה מהשגתם, שרואים באספקלריא שאינה מאירה.

וזהו שהנשמה נקראת נר וגם המצות נקראים נר, דהנה, המצוות כפי שבאו בגשמיות הוא השמן, והנשמה כפי שנתלבשה בגוף הוא הפתילה, והאש אינו נאחז בשמן עצמו אלא ע"י הפתילה, כי דוקא הנשמה היא רוחנית. ובנר ישנו נהורא חיורא שבא מהשמן והוא האור של אספקלריא המאירה, והוא ענין שמחה של מצוה, וישנו נהורא אוכמא שבא מהפתילה, מהאתהפכא של נה"ב.     

והנה, העלאת ז' מדות המנורה בבית המקדש הוא כנגד שבעה רועים הממשיכים לנשמות ישראל בבחי' פנימיות. אך ישנם גם י' נסיכי אדם - כמו ישי שמת רק בעטיו של נחש, שאף שלא נקרא "רבינו", שהרי לא לימד אותנו תורה שהוא בחי' פנימיות, אעפ"כ הוא פעל עלינו בבחי' מקיף, ע"י המשכת הסובב.  

וזהו ענין נרות חנוכה, שטמאו כל השמנים שבהיכל ולכן הוצרכו להמשיך מבחי' המקיף.

ובזה יובן דעת בית שמאי שביום הראשון מדליק שמונה ואח"כ פוחת והולך כפרי החג, דסוכות נמשך בחי' המקיף כדי לברר את הע' שרים, ולכן ביום הראשון הקריבו י"ג פרים כנגד י"ג מדות הרחמים, אך אח"כ הולכים ומתמעטים כי אין נצרך להארה גדולה כל כך כי כבר נתברר חלק ממנו ביום הקודם, וב"ש אומרים שעד"ז הוא בחנוכה. אך בית הלל אומרים שזהו רק בסוכות שהוא מדאורייתא, וא"כ ההמשכה היותר גבוה יכולה להימשך בתחילה. אך חנוכה הוא מדרבנן, ומכיון שהאור נמשך מלמטה אם כן אי אפשר להיות הגילוי בבת אחת כי אם מעט מעט.  

ולהבין ביאור הדברים בענין שמונה נסיכי אדם. הנה הרועים הם מבחי' נעלית יותר שהרי הם משפיעים מבחי' פנימיות, אך ישנו גם מעלה בענין נסיכי אדם, ועד"מ שיש עלים מפירות חשובים שיקרים יותר מפירות רגילים, ועד"ז נסיכי אדם הם חיצוניות שבעליון - שהם בחי' חיצוניות של עלמא דאתכסיא, ולכן אין מלמדים תורה כי ענינים הוא עלמא דאתכסיא. והרועים הם מבחי' פנימיות שבתחתון - עלמא דאתכסיא - ולכן הם מלמדים תורה. והנה שמונה נסיכי אדם הוא מבחי' ח' מדות הראשונות של י"ג מדות הרחמים, עד תיקון לאלפים שהוא בחי' אאלפך חכמה - בחי' אור פנימי. ובחנוכה שטמאו כל השמנים, שהי' הפגם גם בחכמה ובינה, הוצרכו לתקן ע"י מקיפים דוקא שלמעלה משרש החכמה.    

כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (לד, ג)

הנה כתיב "ראיתי והנה מנורת זהב גו'", "מנורה" היא דבר ה' שהוא כנסת ישראל, ושבעה נרותיה עליה הם השבעה מדות שמאירים מלמעלה בבחי' מקיף על כל נפש - שזהו "עליה". והנה כל ההמשכות לנפש הוא מבחי' זהב - בחי' שמאל.

והענין הוא דהנה כתיב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ", ששמים וארץ הם הגורמים את ההשפלה. דהנה "המגביהי" פירושו הגבהה במעלה, שהוא קדוש ומובדל, ו"הגדולה והגבורה" הוא בבחי' "לך" שבטלים איליו ואינם עולים בשם גדולה כלל. ומה שנמשך תוך עלמין הוא בחי' ירידה גדולה, והמשכה זו הוא ע"י תומ"צ.

וזהו "הבט משמים וראה" ו"השקיפה ממעון קדשך מן השמים", דהנה אוה"ע מקבלים חיותם מבחי' "רם על כל גוים הוי'", שמצד רוממות ה' כל העולמות אינם תופסים מקום ו"שממית בידים תתפש גו'", ועל זה אנו מבקשים "הבט משמים וראה", "שמים" הוא בחי' התורה, ששם נראים בנ"י כדבר חשוב, וזהו "ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ" שממשיכים בחי' הוי' אחד בארץ. וזהו בחי' הזהב, שהזהב מתנוצץ כעין גחלי אש, וכך צריך להיות אש האהבה. וזהו פי' הא' "בשמים ובארץ", שמשפיל את עצמו לתוך בחי' שמים וארץ.

ופי' הב' הוא ששמים וארץ הם הגורמים ההשפלה. ובירור הענין דענין "וגולה על ראשה" הוא בחי' כתר, דעיקר העבודה צריך להיות לא מצד רצון אלא מצד קבלת עול. וזהו בחי' "שמים וארץ", תושב"כ ותורה שבע"פ או תורה ותפילה, שעי"ז גורם ירידת והמשכת א"ס.

וזהו "כי עמך מקור חיים", שורש חיות כל העולמות הוא טפל ובטל לך, ורק "באורך", ע"י הארת אור תורה ומצות נעשה "נראה אור" שאנחנו נראים באור זה ומתגלה קדושת ישראל.

ביאור הדברים ע"פ כי עמך מקור חיים (לה, ב)

ביאור הדברים ע"פ כי עמך: כל המצות נקראים מצות הוי'. דהנה כמו בגשמיות ישנה המצוה עצמה, עד"מ התפילין שיש בהם קדושה, אך עיקר הקדושה והמשכת אוא"ס הוא ע"י שהאדם מניח תפילין בראשו ובזרועו. ועד"ז למעלה שהתפילין הוא בבחי' ג' מוחין והדעת שנחלק לשנים, וזהו באצי' שכלא ממש חשיבי לגבי העצמות (דבאצי' נאמר "כד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולא כגופא בלא נשמתא", היינו שיש להם שורש מיוחד בפני עצמו מהאור הנמשך, ורק שלפני שנמשך בהם האור הם בבחי' קטנות), וע"י שהקב"ה מניח תפילין, נמשך באצי' בחי' אוא"ס.

והנה עיקר הכוונה במעשה המצות הוא להמשיך אוא"ס באצי', אך זהו דוקא לצדיקים, אך בבינונים הכוונה היא להמשיך אור בנר"נ שלהם. ושניהם ענין אחד, שלפני שנמשך אוא"ס באצי' הוא בבחי' מוחין דקטנות, כאדם הישן, ואז למטה יש שליטה לעכו"ם, אך כשנמשך אוא"ס באצי', שכשניעור מהשינה, שהוא בבחי' "המשפילי לראות בשמים ובארץ", אזי נעשה "וברך את עמך את ישראל".

ופי' הב' ב"המשפילי לראות", יובן בהקדים מנורת זכריה, דסדר ההשתלשלות מהמאציל לנאצלים הוא ע"י בחי' כתר שיש בה מבחי' תחתונה שבמאציל, וזהו "וגולה על ראשה", "ושבעה נרותיה" הוא בחי' ז' מדות דאצי', "ושבעה מוצקות לנרות" הם ז' תחתונות דעתיק שהם מקור המדות, שהם המדות שלמעלה מהשכל, "ושני זיתים עליה" הם בחי' חו"ב מקור המדות, והזית הוא דבר מר, והוא בחי' הבירור דרפ"ח ניצוצין.  

והנה עיקר סיבת המשכת בחי' "גולה על ראשה" הוא ע"י ביטול הרצון, שלמעלה מהדעת, ועי"ז ממשיכים בחי' הגולה, הכתר, שלמעלה מהדעת. והנה כל מצוה הוא המשכת רצון פרטי, ולכן ע"י מצוה פרטית נמשך אור באצי', אך ביטול הרצון הוא ענין כללי שמבטל כל רצונותיו ואין לו רצון אחר כלל, ואז ההמשכה היא מבחי' מקור כל הרצונות. וביטול זה נקרא בחי' ארץ (ושמים הוא בחי' אהבה בחי' גבול), וזהו שע"י שמים וארץ נעשה "המשפילי" מא"ס להיות כתר לאצי', ואז ע"י מצוה פרטית נמשך מכתר לאצי'.

וזהו "כי עמך מקור חיים", שמלכות דאצי' שנעשה כתר לבריאה הוא טפל ובטל לעצמות האצי', וכן למעלה יותר - מלכות דא"ק שנעשה כתר לאצי' הוא טפל לגבי עצמות א"ק, וזהו "המגביהי לשבת", אך "המשפילי לראות בשמים ובארץ", כב' הפירושים, ועי"ז ממשיכים תוס' אור מעצמותו, וזהו "באורך", לנוכח.

רני ושמחי בת ציון (לו, א)

כנס"י, נקראת בתי, אחותי, אימי.

ולהבין זה יש להקדים "נר הוי' נשמת אדם" (אף שנאמר גם ההיפך, "כי אתה נרי ה'"). ויובן בהקדים "אני הוי' לא שניתי", שהנשמה מקבלת שינויים מהמחדו"מ, משא"כ למעלה שידיעתו אינו פועל שינוי אלא הוא ע"ד "גלוי וידוע", והוא קדוש ומובדל.

וב' פעמים קדוש הוא בחי' ג' אותיות שם הוי' שלפני ה' אחרונה שהיא בחי' דיבור.

דהנה כתיב ב"י' נברא עוה"ב" היינו שגם עולם הבא בחי' ה' ראשונה הוא ע"י הצמצום דהוי' י' בחי' חכמה. וזהו "כל הנשמה תהלל י"ה", תהלל ותמשיך המשכת י' לעוה"ב בחי' ה'.

אך היינו "כל הנשמה" דוקא. דנשמה הוא בחי' רצוא ושוב, שיש לו רק רצון אחד לאביו שבשמים, ואח"כ בחי' שוב שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וע"י אתעדל"ת דרצוא ושוב נמשך רצוא ושוב באוא"ס, שנמשך לנשמות, וזהו "נר ה' נשמת אדם", שנשמת אדם, בחי' רצוא ושוב, הוא נר הממשיך אוא"ס בג"ע.

אך כדי לבוא למדרגת רצוא ושוב, אף שחושך הגוף מסתיר, הוא ע"י "כי אתה נרי הוי'", ש"אתה" הוא בחי' תומ"צ, שעי"ז נותנים לו סיוע מלמעלה. אך בחי' זו נקרא בתי - בחי' מקבל.

ואחותי קאי על מארי תורה, שהם פועלים דירה בתחתונים, שע"י שמבררים את האסור מהמותר הוא דוחה את הסט"א, ומתקיים על ידו "משם אורידך נאם ה'".

וזהו "הקול קול יעקב", שכשהקול העליון מתחבר לקול התחתון אזי אין הידים ידי עשו שולטים. ובחי' זו נקרא "אחותי תמתי" - תאומתי. אך "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אלא צריך להיות מס"נ באחד שיהי' לו רק רצון אחד. ובחי' זו נקרא אמי, שהיא בחי' "אם הבנים" שמוליד גילוי אוא"ס. ולעת"ל כתיב "רני ושמחי בת ציון", שבחי' בת תעלה ביתר שאת.

רני ושמחי בת ציון (לו, ד)

איתא בזוהר שמחה בצפרא ורננה ברמשא. הנה נודע שהמלאכים עומדים כל ימיהם בתשוקה להתכלל במקורם, וזהו ענין השירה שלהם, והוא מפני שאין להם עבודה אחרת (כמו תומ"צ שענינה המשכה למטה). וזהו בחי' חיצונית עד"מ ממי שהוא עומד מחוץ לבית מלך שאז דוקא מספר בשבח המלך משא"כ כשהוא בבית המלך. וזהו "וצדקתך ירננו", שצדק הוא בחי' מלכות ששם ישנו בחי' הרינה. וזהו "רננה ברמשא" דבחי' מלכות הו"ע חושך והעלם, ולכך הם משתוקקים ונכספים איליו ית'. אך כל זה הוא מלמעלה למעלה, ברישא חשוכא, אך בנשמות ישראל הנה אח"כ צריך להיות והדר נהורא, המשכה מלמעלה, בחי' "עבדו את ה' בשמחה" - המשכת אוא"ס ע"י תומ"צ - לאחר "בואו לפניו ברננה".

וזהו "רני ושמחי בת ציון", "ציון" הוא בחי' סימן וקאי על גשמיות התומ"צ, וכשיש בחי' אתעדל"ת נקראים בני ישראל בשם ציון וסימן לאור הרוחני הנשפע בה, אך בזמן הגלות נקראת בת ציון שהיא רק מקבל מבחי' ציון.

וזהו שהנביא מנחם את בני ישראל שגם בזמן הגלות שנקראת "בת ציון" מ"מ "רני ושמחי", מפני ש"הנני בא", שיש אתערותא דלעילא שלמעלה מעלה, ומשם יומשך שפע אואו"ס גם בבחי' בת, וגילוי זה יהי' לעת"ל. וזהו ענין נר חנוכה שתקנו על פתח ביתו מבחוץ, שגם מי שהוא מחוץ לפתח, שאין לו בחי' רננא והתפעלות הלב, לא מפני זה יאבד ח"ו גילוי אוא"ס על נפשו, אלא תקנו להדליק אור ושמן על הפתח מבחוץ. ולא עוד אלא שתקנת חכמים הוא להדליק על הפתח הסמוך לרה"ר מבחוץ, מקום הקליפות, לאתהפכא חשוכא לנהורא, וזהו "ונלוו גוים רבים גו'".

ביאור ענין רני ושמחי בת ציון (לז, ד)

ציון הוא בחי' מלכות היורדת לבי"ע, והיא מקור המלאכים, שענינם הוא בחי' רינה, שהיא אהבה מחמת הריחוק ולכן מספרים שבחו של מקום (שמי שעומד לפני המלך מה לו לספר על גדולת המלך, שהסיפור הוא רק כשיוצא לחוץ. וזהו רננא ברמשא, כי אי אפשר להיות שהאהבה היא כפי הריחוק. אך כל זה הוא המלאכים שאין להם בחי' המשכה למטה ע"י תומ"צ, אך לנשמות נאמר עבדו את הוי' בשמחה, ששמחה הו"ע ההמשכה למטה, אך מ"מ בואו לפניו ברננה, דאי אפשר לבוא אל המלך, היינו להתכלל בבחי' מלמטה למעלה ללא בחי' רינה.

והנה, כשהמלכות היא במקומה באצי' נקראת ציון, לפי שמקבלת את כל האורות מז"א, אך כשיורדת לבי"ע כדי להכניע את הע' שרים נקראת המלכות בת ציון, לעיקר הירידה היא בזמן הגלות, ועל כן בא הנביא לנחם שאעפ"כ לע"ל יהי' בחי' רני ושמחי ביחד. דהנה ישנו אתעדל"ע אך אז אין ההמשכה בפנימיות, אך לעת"ל נאמר הנני בא ושכנתי בתוכך - בבחי' פנימיות, ולכן גם בבחי בת ציון יהי' רני ושמחי.

וזהו ענין נר חנוכה שמצותה על פתח ביתוצמבחוץ ברה"ר דוקא, שחוץ לפתח הוא בחי' בי"ע, ושם ממשיכים נר חנוכה שהו"ע היחוד, וממשיכים הכל למטה מטה והיינו בחי' אתעדל"ע לבד.

מי כה' אלוקינו (לח, ב)

כתיב נר מצוה ותורה אור, שהמצוה היא נר, וכתיב נר הוי' נשמת אדם. והנה, השמן גורם שהנר ידלוק בנחת, דלולא השמן הי' האור כבה במהרה. ויובן בהקדים ענין ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, דע"י ההתבוננות בשמע ישראל, ואיך שאני הוי' לא שוניתי שהרי כל העולמות הם רק שם והארה, הנה עי"ז גם נה"ב - שענינה שכל המושכל בגשמיות - תבוא לבחי' אהבה, ותהי' הנה"ב כשמן והנשמה כפתילה לפעול את אור האהבה.

וענין נר של מצוה, הוא שלכל מצוה יש סגולה פרטית להעלות את נה"ב ולקשרה באוא"ס. שהמצוה היא בחי' לבוש שעל ידה מגביהים את נה"ב, וזהו שלובשים את הטלית לפני התפילה, דענין התפילה היא להעלות את נה"ב המתחדש ביום זה, ולכן בכל יום ישנו נוסח שוה לתפילה, דהכל הא בחיק העלאה אחת.

אך התורה היא בחי' המשכת אוא"ס מלמעלה למטה, וזהו תכלית בריאת האדם להמשיך עליו אוא"ס על נפשו, ולכן רב יהודא, שהי' אדם גדול שלימוד התורה שלו בי' בבחי' ביטול לגמרי, הי' פטור מן התפילה, מפני שע"י הלימוד בביטול ממשיך אוא"ס, והתורה שלומדים היא בחחי' דבר ה' ממש (לא רק כמון עבד שלומד כדי לדעת רצון אדונו, אלא כמו מלך המדבר, שבעת דיבורו הוא גוזר ומצוה).

והנה, אור התורה נאחז בפתילה שהיא המצוה המתלבשת בנפש השכלית והבהמית. אך צריך להקדים את ההתבוננות של נה"א עד שבחי' החכמה שבנפש החיוניות תיעשה בחי' שמן הנמשך אחר הפתילה של מצוה להתכלל ממש באור התורה.  

וזהו "המגביהי לשבת" פירוש שמגביה את אות ה' ע"י אות יו"ד שבאות ה', שמד' נעשה ה, צדק נעשה צדקה, ש"המגביהי" הוא ההעלאה שע"י המצוות, וההגבהה הוא כדי שיהי' לשבת, בחי' וישב ה' מלך לעולם, שזהו ירידה לו ית'. וזהו העלאה מלמטה למעלה שע"י המצוות, אך ע"י התורה נעשה המשכה למטה, "המשפילי לראות" - "בשמים" בחי' תורה שבכתב "ובארץ" בחי' תושבע"פ.  

ביאור על הנ"ל (לט, א)

להבין ביאור הדברים ע"פ "המגביהי לשבת", צריך להקדים ב' הקדמות. א: דאיתא בפרדס שהטעם שבכל דבר ישנו שמן הוא מפני ששמן הוא בחי' חכמה. והנה, שמן הטוב הוא חכמה דקדושה, ושאר שמנים הם חכמה דנוגה, חכמה שבשכל אנושי. ב: ענין "ותורה אור" הוא שלפני הצמצום האיר בחי' מלכות דא"ס, ובה הי' הצמצום, וכוונת הצמצום הוא שע"י עבודת האדם יומשך בחי' מל' דא"ס בעולם כמו קודם הצמצום. וגילוי זה הוא ע"י התורה, "ותורה אור" (שהפתילה הוא בחי' קו וחוט הרומז לבחי' צמצום האור, אך על הפתילה מאיר בחי' ותורה אור).  

ועתה נבוא לביאור הענין ד"נר ה'" כפי שהוא בנשמה, דאור הוא אור א"ס, והפתילה הוא נה"א, והשמן שממשיך את האור הוא בחי' השכל דנה"ב שפועל את האור מפני ששרשה הוא בתוהו. והענין שדוקא ע"י הירידה למטה באה הנשמה לבחי' בכל מאודך שהוא בחי' בלי גבול, ולכן נקרא בשם אש, דבמים הנה המים נחסרים כששותים מהם עם רב, משא"כ האש יכול להדליק ריבוי נרות ואין נחסר מאורו.

והנה ע"פ המשל מאש גשמי יובן בענין האהבה דבכל מאדך, דכמו שהאש הוא בע"ג מ"מ יכול להדליק ממנו אין קץ, כך האהבה שע"י ההתלבשות הנשמה בנה"ב הוא בחי' בכל מאודך, שאף שאינו בלי גבול מ"מ הוא למעלה מבחי' הכלים שלו ולכן עי"ז נמשך אוא"ס הבלי גבול, משא"כ הנשמה מצד עצמה היא בחי' פתילה שהוא מוגבל. והנה, צריך להיות גם הנר דהמצוות, שהרי לא עם הארץ חסיד, והמצות הם בדברים גשמיים ששרשם מתוהו, ולכן על ידם מאיר האור, שהמצוה היא הפתילה. והנה, המצוות הם בבחי' מקיף שכל דבר שרוצים להעלותו צריך להקיפו תחילה, ולכן לובשים טלית ותפילין לפני התפילה.   

וזהו המגביהי לשבת, שהגבהת הה', שהיא בחי' מלכות, לעלות ללמכלות דא"ב הוא ע"י היו"ד שבתוך הה"א, דהמלכות מצד עצמה הוא בחי' ד' דלית ליה מגרמיה כלום, והה' נעשה ע"י המ/שכת היו"ד בחי' חכמה, במלכות ע"י מעשה המצוות. וכמו שרואים שדוקא הגבוה ביותר - בחי' ראי' - תופס בדבר התחתון והגשמי (משא"כ חוש השמיעה שאינו תופס את הגשם), ועד"ז ההמשכה במלכות הוא דוקא ע"י חי' י' דחכמה שנמשך ע"י המצוות.

והיו"ד שנשמך במלכות הוא בחי' הפתילה שעל ידה עולה נפש השכלית למעלה. והנה תכלית העליה דהמגביהי הוא כדי שיהי' "לשבת" שיומשך אוא"ס במלכות למטה, אך שלא יהי' רגליה יורדת מות, דאדרבא בבחי' ישבה הראש הוא בהמשכה למטה אך הרגליים הם בהעלאה מן הארץ. וע"י ההמשכה למטה נעשה "לראות", בחי' גילוי ממש ע"י התורה, "בשמים ובארץ" המשכת תושב"כ, בחי' שמים, בתושבע"פ, בחי' ארץ.     

כי אתה נרי ה' (מ, ב)

הנשמה היא בדוגמת נר, מפני שבנר ישנם ד' בחי' פתילה שמן ונהורא אוכמא ונהורא חיורא, ועד"ז בנשמה ישנם ד' בחי' כנגד ד' אותיות שם הוי'. דהנה, נה"ב הוא הפתילה וכמו שהפתילה נהפכת לאור ואש, כך נעשה אתהפכא בנה"ב.

ולהבין כיצד יהי' התהפכות נה"ב, הנה כתיב ארוממך אלוקי המלך, ובזה ב' פירושים, לרומם את בחי' המלכות מלמטה למעלה, שהרי בחי' המלכות הוא רק הארה שלא בערך, וההרמה הוא ע"י האהבה שלא יהי' לו חפץ ורצון אחר זולתו ית'. ופירוש הב' הוא מלמעלה למטה, המשכת הרוממות מלמטה למעלה, דנעוץ תחילתן בסופן דוקא. אך המשכה זו הוא ע"י עבודת האדם, וןזהו בחי' הדלקת הנרות ע"י שמהפכים את נה"ב ששרשה הוא הגבה מאוד למעלה לפני מלך מלך. אך כדי שהאור יאיר הוא ע"י השמן, בחי' התורה, וגילוי אוא"ס שע"י התורה הוא בחי' יראת ה', יראה עילאה שאם אין יראה אין חכמה. ובחי' יראה תתאה הוא הפתילה, וב' גגוני האש הם ב' פעמים רחימו, שהאהבה דה' ראשונה של שם הוי' הוא אהבה בתענוגים הבאה מלמעלה, והאהבה הרמוזה בו' של שם הוי' הוא בחי' נהורא אוכמא הנולדת ע"י התבוננות.   

וזהו כי אתה נרי הוי', שבחי' הוי' נעשה נרי - שמן ופתילה וב' גווני האור - שמתלבש בנשמת אדם.

והוי' יגיה חשכי, הוי' בתוספת ו' הוא שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות. ובדורות הראשונים היו צדיקים גמורים או רשעים גמורים, דמצד נשמתם הי' בכחם להתגבר על הרע, אלא אם כן לא רצו בשאט נפש. משא"כ בדורות אלו בזמן החושך הנה אין כח בנשמה עצמה לשלוט על הרע, היינו שאין נר הוי' מאירה בנשמת אדם, אלא צריך והי' יגיה חשכי, באתעדל"ע מלמעלה מסדר ההשתלשלות.

וזהו ענין נס חנוכה, שהיונים טימאו את השמנים שבהיכל שטימאו את בחי' חכמה דקדושה, שהיו פילוסופים והכחישו הנבואה. ונעשה נס ע"י שמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג, בחי' חסד עליון, בחי' אהבה הבא מלמעלה באתעדל"ע. והדליקו מהשמן ח' ימים, שהם המחשבה וז' המדות שיאירו כולם באור האהבה.         

ביאור ע"פ כי אתה נרי ה' (מא, א)

באררומך ישנם ב' פירושים מלמעלה למטה, שהרוממות שלמעלה יומשך למטה יומשך במלכות. ומלמטה למעלה, דהמלכות נעשה עתיק לבריאה וצריך להעלותה עד לבחי' א"ס, והיינו ענין הבירורים. והנה, בחי' מלמטה למעלה הוא בחי' שבת, ומלמעלה למטה הוא בחי' חנוכה, בחי' שמן, שבכל דבר ישנו שמן, בחי' חכמה.

וזהו ענין נס חנוכה, שטימאו כל השמנים שבהיכל ע"י בחי' חכמה דקליפה. וזהו שמצאו פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, כהן גדול הוא בחי' רב חסד דבחי' י"ג תיקוני דיקנא. דהנה כתיב "כי אתה נרי הוי'", בחי' שם הוי' דז"א, "והוי' יגיה חשכי", בחי' שם הוי' דא"א, שנמשך ע"י הצדקה. ובחנוכה טימאו את כל השמים ולא הי' אפשר להמשיך אלא מבחי' שם הוי' דלעילא. והנה, ע"י השמן והפתילה ישנם ב' גווני אור נהורא אוכמא ונהורא חיורא, וקאי על ב' בחי' אהבה, דהסדר הוא דחילו רחימו רחימו דחילו, יראה תתאה, אהבה דז"א שנולדה ע"י התבוננות, אהבה מבחי' ה' עילאה, בחי' בינה אהבה בתענוגים שבא מלמעלה, יראה עילאה הוא בחי' יו"ד דחכמה.    

נר חנוכה מצוה להניחה (מא, ד)

מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, וצריך להבין מדוע המנורה אינה מימין. ויובן בהקדים "כל אשר חפץ הוי' עשה", שהתהוות החומר הוא מהדיבור, ועי"ז העולם הוא בחי' יש, אך הצורה הוא מחפץ הוי', ועי"ז יכול להיות מהיש אין ע"י עבודת האדם.

וזהו ענין אתהפכא חשוכא לנהורא, שהחושך דעוה"ז הגשמי, הנראה ליש ומציאות, יתהפך לאור, בחי' ביטול לאור א"ס. וזה נעשה ע"י הפיכת המרירו למיתקא, שהאדם מהפך את ליבו מתאוות עוה"ז לדבקה בו ית' בתשוקה וצימאון. וזהו ג"כ ענין נר מצוה ותורה אור, נר מצוה הוא בחי' העלאה מלמטה שעי"ז נעשה בחי' ותורה אור המשכה למטה.

וביאור הדבר יובן מענין האותיות. דהאותיות הן מושרשות בנפש עצמה, ואח"כ יוצאים מהעלם אל הגילוי. וזהו שמט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל, שמעלה את אותיות התפילה לשורשן ומקורן בכתר, ועי"ז נמשך רצון חדש מלמעלה מהשתלשלות.

והנה, גם התורה נתלבשה באותיות ששורש האותיות הוא למעלה מהתורה. וזהו שדוד הי' החבר תורה שלמעלה בהקב"ה, שהמשיך אותיות התורה מאוא"ס ב"ה ממש. וזהו "ותורה אור" שהתורה מאירה אוא"ס בה ממש, אך אור התורה אין עולה בשם אור אלא ע"י נא מצוה.

והענין שהארת אור הנר הוא ע"י שיש אויר סביב האור, שאויר הוא אותיות אור י', שהאויר הוא מקור האור, כי היו"ד שבהעלם אותיות אויר הוא העלם האור ובו ועל ידו נמשך ויוצא האור מהעלם אל הגילוי. ולכן בעששית המצוות שהם העלאה לבחי' אויר אור י', גורם להאיר אור התורה.   

ובזה יובן ענין מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, דמזוזה הוא בחי' העלאה כמו כל המצות, וקובעין את המזוזה בפתח הבית להעלות הבית וכל אשר בו. ולכן הוא בימין, בחי' ימינו תחבקני, שהו"ע הקירוב. אבל נר חנוכה הוא ענין המשכת אור התורה, ולכן הוא בשמאל. ובפרט שעיקר נר חנוכה הוא להאיר בחוץ ברה"ר, בחי' טורי דפרודא.            

ביאור על הדברים ע"פ נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין (מב, ד)

כתיב בדבר בדבר ה' שמים נעשו, וכתיב כל אשר חפץ הוי' עשה, שהחומר נעשה ע"י הדיבור, ומהדיבור נעשה התחלקות מציאות יש, והצורה נעשה ע"י חפץ הוי', בחי' שם הוי' שמושל ושולא על אלוקים, וזהו כי אני ידעתי כי גדול הוי', ששם הוי' מושל על שם אלוקים, משא"כ פרעה אמר לא ידעתי את הוי'. ויחוד שם הוי' ושם אלוקים הוא בב' אופנים. א' המשכת שם הוי' בשם אלוקים, שילוב הוי' באדנ' שאז שם אדני' גובר, או ששם אלוקים עולה ונכלל בשם הוי', שילוב אד' בהוי', ואז שם הוי' גובר.  

והנה, נר מצוה הוא בחי' העלאה, ותורה אור הוא בחי' המשכה. והענין, דאותיות שרשם מעצם הנפש, ורק שאחר שנתגלו מתלבש השכל בהם. וזהו שהמלאכים מעלים את התפילות דבנ"י, ובזהר איתא שהמלאך נשיק לה, דענין נשיקין הוא שמכניס רוחו והבדלו בדבר שנושק, היינו שהמלאכים מעלים את האותיות לשרשם בכתר, כדי שיהי' יהי' רצון המשכת רצון חדש מכתר.

והנה, כמו שהוא באותיות עד"ז הוא בענין המצות, כי נר מצוה. דהנה הנר מאיר רק ע"י אויר, כי האויר אע"פ שהוא תחת יסוד האש מ"מ שרשו למעלה מהאש. וזהו כי נר מצוה, שהמצוות עולים עד הכתר, ונמשך משם אותיות חדשים להיות אור התורה מאיר.

וזהו ענין יהא שמיה רבה מברך.   

וזהו מזוזה מימין, דמזוזה הוא בחי' העלאה, שהמזוזה היא בסוף ביתו שמעלה את כל ביתו עם כל רכושו. ועי"ז נעשה נר חנוכה משמאל, בחי' התורה, ותיקנון להניחה על פתח ביתו מבחוץ, פתח ביתו הוא בחי' מלכות, וביציאתה לבי"ע צריך להמשיך גם שם בחי' אור התורה.

ויגש

קורות בתינו ארזים. להבין החילוק בין המשכן לביהמ"ק, שבמשכן היו היריעות מהחי – עורות אלים, הקירות היו מהצומח – עצי שטים, והקרקע דומם – עפר, שזהו כסדר ההשתלשלות העולמות שהשמים נבראו תחילה. משא"כ בביהמ"ק שהי' תכלית השלימות של הכוונה העליונה שהי' מעין עוה"ב, מתגלה מעלת המלכות אשת חיל עטרת בעלה שרשה גבוה יותר - ארץ קדמה. וזהו שדווקא בארץ ישנה מעלת הביטול – שהכל דורסים עליה – מצד שרשה שסוף מעשה עלה במחשבה תחילה.

וזהו ענין יוסף ויהודה שיוסף הו"ע הוספה צומח מדות, ויהודה הוא דומם ביטול, ובסדר ההשתלשלות עתה יוסף משפיע ליהודה וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ולעת"ל יהי' כמ"ש בההפטורה ועבדי דוד מלך עליהם שיתגלה שורש יהודה שלמעלה מיוסף, אשת חיל עטרת בעלה.

וזהו שבשבע ברכות בתחילה מברכים משמח חתן וכלה ואח"כ מברכים משמח חתן עם הכלה שלאחרי שיהי' מהרה ישמע בערי יהודה וכו' לעת"ל אזי תהי' המלכות ג"כ משפעת, וזהו קול כלה, וע"י הכלה הוא משמח את החתן אשת חיל עטת בעלה.     

וילקט יוסף את כל הכסף (מד, ב)

כתיב "אור זרוע לצדיק" וקאי על האור שרואים בו מסוף העולם שנגנז לצדיקים. דהנה ישנה אהבה שנולדה מההתבוננות, וישנה אהבה מסותרת, שאם היות שאינה הוי' חדשה מ"מ היא למעלה יותר מאהבה שנולדה מההתבוננות, ואהבה זו היא בבחי' סוד והתגלותה הוא ע"י ההתבוננות ביינה של תורה - נכנס יין יצא סוד. והנה יוסף הוא בחי' האהבה מסותרת הנ"ל, דיוסף הוא מדת היסוד - י' סוד.

וזהו הביאור בהמבואר בזוהר שהקב"ה זרע את האור בג"ע, והגן צריך לגנן, והוא הצדיק, ובזמן הגלות הנה הגנן אינו נכנס לגינא. דהנה הגן הוא בחי' המשכת קו וחוט עד סיומו בבחי' מלכות. והנה יש ב' מיני זריעה, א' התבואות הנזרעים מידי שנה ועולין וצומחים, וב' הספיחים הגדלים מהשנים שעברו, שעיקר קיום הארץ הוא ע"י הספיחין, שאף שאין הספיחין התהוות חדשה מ"מ יש בהם מעלה יתירה ששרשו גבוה ביותר, כנ"ל בענין האהבה המסותרת. וב' זריעות אלו הכל הוא מבחי' יוסף.

וזהו "וילקט יוסף את כל הכסף", כסף הוא בחי' חסדים,שכולם נמשכים בבחי' יוסף הצדיק, שמננו נמשך אהבה מסותרת הנ"ל בכל אחד מישראל. וזהו "ויבא ביתה פרעה", - בחי' המלכות, עלמא דאתגליא, מקור נשמות ישראל. וזהו ג' מטמוניות הטמין יוסף, דמבואר בכתבי האריז"ל שהחסד מתחלק לג' פרקין, ושליש העליון - בחי' חב"ד שבו - נקרא חסדים המכוסים ויתגלה לעת"ל. וכל זה הטמין יוסף שהוא בחי' יסוד שבו נמשכים החסדים הנ"ל.         

ביאור על הנ"ל (ע"פ ויגש גו') (מד, ד)

לעתיד תהי' המלכות למעלה מז"א. וזהו שעתה נאמר "משמח חתן וכלה", שהכלה בחי' מלכות מקבלת האור ע"י החתן - בחי' ז"א, אך זהו בחי' אירוסין, אך לעתיד לבוא כשיהי' בחי' נישואין שיתגלה בחי' הפנימיות, אזי נאמר "משמח חתן עם הכלה" שע"י הכלה הוא משמח את החתן כי אשת חיל עטרת בעלה.

ויחי

יהודה אתה יודוך אחיך.

יהודה הוא ע"ש הודאה, שלמטה בעוה"ז הו"ע הפעם אודה שההודאה אינה תמיד והוא רק לפעמים, משא"כ הנשמה למעלה הוא יהודה – תמיד - שהיו"ד מורה על התמדת הפעולה. והנה יהודה בא לאחרי אחיו, יהודה אתה יודוך אחיך שדווקא אחרי "אחיך" יכול לבוא לבחי' יהודה.

וביאור הענין הנה ראובן הו"ע ראה ה' שהו"ע הראי' בעבודת ה' שהאלוקות הוא במוחש אצלו, לא רק בהשגה אלא גם בראי' וממילא כי עתה יאהבני אישי שבא לידי אהבה והו"ע פרשה ראשונה שבק"ש.

ושמעון הו"ע שמיעה מרחוק כי שמע ה' כי שנואה אנכי, והו"ע היראה שהוא מרחוק ע"י ההתבוננות בזה שהוא מרוחק מה', ולוי - הפעם ילוה אישי אלי שהו"ע המשכת אוא"ס ע"י התורה והו"ע אמת ויציב, וכ"ז הוא בממלא כל עלמין, ויהודה הו"ע תכלית הביטול לסובב כל עלמין, הביטול דשמו"ע. ועי״ז ידך בעורף אויבך, אויבך הם צרכי הגוף שצריכים להיות בבחי׳ עורף (בחי׳ אחוריים, כמאן דשדי בתר כתפוי). ידך הוא בחי׳ ימין וחסד שנתפשט למטה מטה, שזה שהאדם מוכרח בצרכי גופו הוא כדי לאתהפכא חשוכא למהורא שיתפלל בכח האכילה. והוא בחי׳ ידך של יהודה, מפני שבחי׳ סוכ״ע רוחניות וגשמיות שוין. וזהו מעלת יהודה, שההודאה שבתפילה תהי׳ גם לאחר התפילה (כשהאהבה חופלת ועוברת ממנו) בשעה שעוסק בעורף אויבך.      

ביאור על הנ"ל (מ"ה, ד)

השבטים הם ב' בחי' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שע"י בחי' ראובן - בחי' ראי' לאסתכלא ביקרא דמלכא, נמשך בחי' ראובן שמלמעלה - "כי ראה ה' בעניי". ועד"ז בשמעון ולוי. וע"י ג' הקוין דראובן שמעון ולוי נמשך בחי' הכתר במלכות, דהמלכות לית ליה מגרמא כלום, שמקבלת משאר הספירות, אך אח"כ מולכת עליהם, ע"ד שהמלך מקבל המס מבני המדינה אך אח"כ הוא מולך עליהם, וזהו "יודך אחיך", שהם הממשיכים בחי' הכתר במלכות.

"ידך בעורף אויבך", כי המלכות יש לה עליות וירידות, הפעם אודה, אך בלילה יורדת לברר בירורי בי"ע. "ישתחוו לך בני אביך" - המשכת בחי' חכמה במלכות, ע"י ב' הקוין דראובן ולוי חח"ן - ע"י גמ"ח, ודת"י - ע"י תורה.         

"כי ראה ה' בעניי" - הנשמה ירדה לצורך עליה, והנה התקרבות הנפש מחמת בחי' עניי - שהוא מרירות הנפש על ריחוקה מהאלוקות - היא יותר גדולה כענין האור הבא מן החושך.

ד"ה אוסרי לגפן עירה (מו, א)

בימות המשיח יתקיים "ושם נעשה לפניך כמצות רצוניך", שעיקר המעשה הוא עבודת הקרבנות, דעכשיו תפילה ניתקנה כנגד הקרבנות, אך אין זה "כמצות רצוניך" ממש. ולכאורה צריך להבין שהרי התפילה שהיא להעלות הנפש היא למעלה מהקרבנות שמהחי. ויובן בהקדים הפסוק "גפן ממצרים תסיע", שבנ"י נמשלו לענבים שיש בהם אהבה מסותרת - ועיקר היין המשובח יוצא מהענבים הרגליות הסמוכות להקרקע, שקאי על הנשמות שהם בביטול. וישנם ב' בחי' יין, יין המשמח - ע"י שמחת ה' בליבו, ויין המשכר - ע"י מרירות הלב על ריחוקו מה', ולצעוק אל ה' ולדבקה בו. והנה, בנ"י נקראים בשם מקדשי שמך, שע"י אתעדל"ת שלהם פועלים המשכת אוא"ס בחכמה וחסד להוות ולהחיות עלמין סתימין ועלמין דאתגליין.   

והנה, מן המצות נעשים לבושים לנפש, אך פושעי ישראל אינן ממשיכים מפני שעיקר ההמשכה הוא ע"י שמחה של מצוה, בחי' יין המשמח. אך מקודם צריך להיות גם יין המשכר, מפני שעיקר שמחת הנפש והתענוג הוא דוקא ממילוי הרצון, וככל שתגדל התשוקה והצימאון מחמת הריחוק - יין המשכר - כך תגדל שמחת הנפש מחמת המשכת אוא"ס שע"י המצוות. "וזהו כיבס ביין לבושו" - שקאי על חמר חיורין - יין המשמח, שהוא ממשיך לבושים לבחי' המדות, "ובדם ענוים סותה", מלשון מסוה שהוא כיסוי לפנים, שע"י יין המשכר - אתהפכא חשוכא לנהורא - ממשיך לבושים לבחי' הראש, שהוא בחי' ראי ושמיעה.    

והנה, עכשיו התפילה היא להעלות את הנפש בלבד, ובימות המשיח שאז נעשה לפניך כמצות רצוניך שהו"ע הקרבנות, אזי מעלים גם את החי, (ואת האדמה, שהו"ע לעבדה ולשמרה), כי אז דוקא יהי' שלימות האדם, "הנה ישכיל עבדי גו' מאד" אותיות אדם. והנה על ימות המשיח נאמר "אוסרי לגפן גו"' שכל ישראל יהיו במעלת הגפן, שמחה של מצוה הנ"ל. וזהו "אוסרי", שבחי' יו"ד שהוא חכמה עילאה הוא אוסר ומקשר לבחי' גפן. ועי"ז יהי' "עירה", שסובל ב' פירושים, ש"עיר פרא אדם יולד", כשהמדות כתולדותם ולא עמד נגדם, אך כשהוא מקושר לבחי' גפו אזי נעשה עירה מלשון עיר אלוקינו. "ולשורקה בני אתונו", ששורק הוא זמורה רכה וילדה שענביה מועטים, דהנה, בחי' גפן הוא סגול שכנגד ג' האבות היינו שיש לאדם ג' בחי' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה והממוצע, אך כשהאדם הוא מרוחק אזי יש לו רק את הנקודות שבשורוק, שהוא בחי' ריחוק מקום אך הוא כפוף ומודה ואינו מתקרב מפני ביטולו, "אזי ולשורקה בני אתונו", שמהפך את בחי' אתון לבחי' בן, וכ"ז נעשה ע"י כבס ביין לבושו - לשון עבר, שע"י עבודתינו בזמן הגלות בזמן הגלות לעורר את האהבה ןוהשמחה של מצוה, נעשה אתהפכא חשוכא לנהורא.      

ד"ה חכלילי עינים מיין (מז, א)

באהבה ישנה אהבת עולם ואהבה רבה. אהבת עולם באה מההתבונות בגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות, וזהו אהבה שע"פ טו"ד ויש בה שינויים, שכאשר לבבו פונה לדברים אחרים האהבה חולפת ועוברת. ואהבה רבה היא האהבה המסותרת בלב מבחי' שורש ומקור הנשמה, והיא בבחי' בלי גבול בכל מאודך, והיא מסותרת בבחי' סוד וגילויה הוא ע"י התורה שנמשלה ליין ונכנס יין יצא סוד.

והנה למעלה ה' בחי' אהבה אלו הוא אהבה בתענוגים להתענג על הוי' בבחי' ראיה, "עיני וליבי שם כל הימים", ו"עיני ה' אל יריאיו", כיונים המסתכלים זה בזה שהלה אינו יכול להכיל אהבה זו והוא רק בבחי' ראי' מבחוץ.

וזהו חכלילי עינים מיין, "חכלילי" – האדמימיות שבעינים מורה על תוקף האהבה יותר, "עינים" - אהבה בתענוגים, "מיין" - אהבה המסותרת, אך זה בא דווקא לאחרי היין – גילוי האהבה המסותרת.

ולבן שיניים מחלב שיניים הם הטוחנות את המאכל והוא בחי' לשקול דרכיו ולדקדק במעשיו, והם מתלבנות ע"י החלב – רוחצות בחלב.      

ביאור על הנ"ל (מז, ד)

ישנה אהבה רבה - הבאה מלמעלה, אהבת עולם הבאה ע"י התבוננות, ויש אהבה ג' הגדולה משניהם הוא אהבה בתענוגים. וביאור הענין, דהנה שם ב"ן קאי על מלכות דאצי' היורדת לברר את הניצוצים שנפלו בשבירה המעורבים טו"ר, ושם ב"ן מהפך אותם לאלוקות, ולכן שם ב"ן נק' אהבת עולם היינו האלוקות שמתגלה מההעלם. אך אה"ע יש כנגדה לעו"ז, ולכן לאחר התפילה עוסק בעניני עוה"ז, משא"כ אהבה רבה שמשם מ"ה הוא מניצוץ אלוקות שאין כגדה לעו"ז, ולכן היא מבררת את אהבת עולם. אך מ"מ אה"ר מתלבשת באה"ע, אך האהבה שמשם ע"ב - אהבה בתענוגים - אינה מתלבשת כלל לא באה"ר ולא באה"ע.

אך המשכת אהבה בתענוגים הוא ע"י היחוד דשם מ"ה וב"ן, ע"י ששם ב"ן מברר בי"ע, ואח"כ נמשך שם מ"ה לברר בירור שני, ואזי ע"י היחוד דמ"ה וב"ן בחי' "זכר ונקבה", נמשך שם ע"ב - "ויברך אותם", דגילוי עתיק - תענוג - הוא בחכמה, שם ע"ב.       

וזהו "חכלילי עינים מיין", ואמרו רז"ל "כל חיך הטועם אומר לי לי", דחכמה דאצי' הוא בחי' חיך הטועם שהוא התענוג, ואומר ב' פעמים "לי" היינו עליות אה"ר ואה"ע, וזהו ע"י יין, שע"י נכנס יין - יינה של תורה - יצא סוד - אהבה מסותרת, להיות התלבשות אה"ר באה"ע, ועי"ז מעוררים שם ע"ב להיות חיך הטועם. וזהו חכלילי עניים, שבעין יש ב' בחי', האדמומיות שבעין, וקאי על ההתלהבות לאסתכלא ביקרא דמלכא, שבחי' ז"א רוצה להתכלל בא"א, והלובן שבעין קאי על ההמשכה שמא"א לז"א שבא ע"י ההתלהבות ורשפי אש דז"א. והנה, ראי' היא בחי' חיצונית משא"כ שארי הכוחות כמו כח השכל, והענין, כי להיות מסתכל במצחא דז"א ולקבל אח"כ גילוי האור אי אפשר לקבל רק ע"י ראי' שהיא מבחוץ. "ולבן שינים מחלב", הנה שיניים הם המבררים, שהו"ע עיבור בבטן דאימא, שמה שנתברר נעשה אצי' ואלוקות והפסולת נדחה לחוץ. ואח"כ נעשה הגדלה בחלב, וזהו "ולבן שיניים מחלב", שהשיניים עצמם נעשים לבנים מכח החלב, שבשעת הבירור עדיין אינם לבנים משא"כ "לבן שיניים" הוא בחי' בירור אחר בירור.  

שמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו

כמו שע"י שעבוד מצרים זכו למ"ת, כך ע"י השעבוד דליבון הלכתא בזמן הזה נזכה לגילוי פנימיות התורה לעת"ל.

ולהבין ענין ליבון הלכתא, הנה תכלית ירידת הנשמה למטה הוא כדי שתזכה להתענג מזיו השכינה לעת"ל. והנה אברהם בחר שעבוד במקום גיהנום, וא"כ כמו שענין גיהנום הוא לצרף ולהסיר את הרע שבאדם כך השעבוד הוא ג"כ להסיר הרע כדי שתוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה.   

אך הנשמה היא נברא ובעל גבול, ולכן אינה יכולה לקבל את התענוג העליון שהוא בלי גבול, אלא ע"י שהתענוג מתלבשת בתורה, בחי' ונהר יוצא מעדן - תענוג - להשקות את הגן - ג"ן סדרים דאורייתא.    

וזהו שאמרו רז"ל שישים המה מלכות אלו שישים מסכתות, דהנה ענין המשניות הוא לברר את המותר - שהניצוץ שבו יכול להתברר - והאסור - שהניצוץ שבו אינו יכול להתברר, אך להיות נמשך ח"ע להיות בבחי' הבירורים הוא ע"י התנאים, בחי' "והאיתנים מוסדי ארץ" שהם המייסדים את תורה שבע"פ, לפי שהיו בבחי' אין וביטול ממש. ולכן נק' המשנה מלכתא, שיחוד המלך איתה הוא תמידי. ופילגשים אלו ברייתות, שיחוד המלך עמה הוא רק באקרעי ובהצנע. ועלמות אין מספר אלו ההלכות שהן מימרות האמוראים, וזהן ענין ליבון הלכתא להמשיך בהם בחי' חכמה עילאה, שהוא בחי' לובן העליון בחי' כתר וחכמה.

ובזה יובן מה שכתוב בזוהר שכל התורה הוא לאתקנא רזא דשמיה, היינו להמשיך מבחי' אוא"ס, שמו הגדול, בשאר השמות, שם א-ל בחסד וכו'. וזה נעשה דוקא ע"י מ"ת (שלכן לפני מ"ת נאמר "ושמי הוי' לא נודעתי להם") וע"י נשמות ישראל.     

וזהו "ואלה שמות בני ישראל" שבנ"י ממשיכים ועושים בחי' גילוי שמות העליונים למטה. "הבאים מצרימה" קאי על זמן הגלות. דהנה ישנה גם מצרים דקדושה. וביאור הענין יובן עד"מ מאותיות המחשבה ודיבור, ששרשם הוא בשכל ורק שמשתלשלים לבוא מטה מטה לבחי' אותיות, ומ"מ קשורים לשכל, שהרי מדיבורו של אדם נודע חכמתו. וכך הנה חכמה עילאה הוא בחי' ישראל, לי ראש, ויעקב הוא הממשיך בחי' יו"ד לבחי' עקב, לבחי' דיבור, וזהו הירידה הא' שבפרשת ויגש "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו", שזהו בחי' ירידה להתלבש בבחי' עלמין סתימין, ולכן נאמר "בני ישראל גו' יעקב" (אף שלכאורה יעקב אינו בכלל בני ישראל), שבחי' יעקב בשם בני ישראל יכונה מפני שמקבל מבחי' חכמה עילאה שהוא בחי' ישראל.

והנה, בגלות נאמר "אותותינו לא ראינו", דענין האות הוא שינוי הטבע ע"י שם הוי' בחי' חכמה עילאה, דהארת החכמה יכול לשנות את הצירוף ממים לדם, אך בגלות הוא בחי' העלם והסתר, שהעולם נראה ליש ונפרד בפני עצמו.

והירידה הב' הוא מ"ש כאן "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב", שבחי' ישראל יורד בבחי' מיצר וצמצום בעלמא דאתגליא, ולכן הי' משה כבד פה, כי חכמה עילאה אינו יכול לבוא בגילוי בדיבור ללא צמצום. וזהו "ראובן שמעון גו'" שגם בעלמא דאתגליא ישם הבחי' דראי' ושמיעה כו'.

והנה, הגילוי יכול להיות דוקא לאחר ההעלם, יו"ד צמצום ואח"כ ה' התפשטות, "ברישא חשוכא והדר נהורא", ולכן הי' גלות מצרים לפני מ"ת, אך לזה הי' מספיק רד"ו שנה, אך כדי לקבל הגילוי דפנימיות התורה לעתיד, צריך להיות כל אריכות חושך הגלות.      

וביאור הענין, הנה הגלות הוא כדוגמת השינה, שסותם עיניו ואינו רואה כלום, וכך בזמן הגלות לא נראה ההמשכה דאותיות התורה והתפילה שהם המשכות מסוכ"ע לממכ"ע, אך בזמן הגלות האותיות הם מסותרים, אך "וליבי ער", כי למעלה יש כל התגלות האורות.       

ועוד יש לומר, דודאי אם הי' הגילוי מבחי' ח"ע ממש לא היו העולמות מסתירים, אך בזמן הגלות ישנה רק בקיעת איזה הארה מח"ע ובחי' זו נק' יעקב ובני שיראל, אך לא ישראל עצמו.

ושורש הדברים הנה ישנו ישראל סבא וישראל זוטא, ישראל סבא הוא נה"י שבאבא המאירים בז"א (וענין נה"י שבאבא הו"ע כליות יועצות איך להשפיע), והוא הירידה הראשונה למצרים, וישראל זוטא הוא הירידה הב' והוא התלבשות ז"א באותיות הדיבור (ז"א כפי שהם בחי' מדות לבד, ולא כמו שהמוחין מאירים בהם).

קול דודי הנה זה בא גו' (נ' ד')

להבין ענין הגלות ברוחניות בנפש האדם.

מררו המצריים את חיינו אבותינו במצרים: אבותינו הם המדות אהוי"ר ורחמנות, וחיותם הו"ע ההתבוננות בגדלות ה'.

אך כל זה הוא בהיות החו"ב בגדולת ה' בהתבוננות בגילוי במוחו ובמחשבתו, אך מי שמוחו קטן מהכיל התגלות אלוקות במחשבתו אזי עצתו היא לצעוק אל ה' בתפילה. וזהו מצרים מיצר ים החכמה שירדה ונתלבשה במיצר הגרון, וזהו אנכי ארד עמך מצרים, גלו לאדום שכינה עמהם, שגם בגלות יש בהם בחי' האמונה.

והנה גם לזה יש מחשבות זרות המבלבלות והעצה היעוצה היא לעורר רחמים (לא על עצמו כי בזה מעורר דינים, אלא) על גלות השכינה, ניצוץ אלוקות המתלבש במחשבתו – ליעקב אשר פדה את אברהם.

וזהו וימררו את חייהם – חייהם הוא חיות האלוקות, שחיות עוה"ז אינו נק' חיים.

בעבודה קשה: לקרוא אל ה' לעמוד נגד כל מונע מבית ומבחוץ ולשבר כל הקליפות ותאוות החזקות להיות לבו שבור בקרבו, וקושי העבודה דתפילה הוא מפני הגלות, כי בזמן הבית הי׳ התגלות אלוקות במוחו ומחשבתו של האדם לעורר את האהבה לה׳.

בלבנים דא ליבון הלכתא: דהנה כתיב "שחורה אני ונאוה" כי התורה שבע"פ נראית לעין כל בבחי' שחורה שאין נראה בה שום אור כלל, שמדברת בדברים גשמיים, אך באמת הנה ונאוה, שכל הדברים שבה יסודתם בהררי קודש. וזהו ליבון הלכתא שמלבנים את ההלכות שנקראות שחורות.

בפרך: מלאכת נשים לאנשים – שינוי המדות – פה רך, מענה רך משיב חמה.

ויאמר ה' מי שם פה לאדם (נא, ב)

להבין הענין על פסוק זה שהוא כולו מוקשה, וכי לא ידע משה מי שם לאדם? ויובן בהקדים דעת ספר התמונה שהעולם הוא משמיטה שניה, שלכן מתחילה התורה בב' (בחי' דין, שלכן הי' חורבן בית א' וב'), ויצטרך להיות עוד ה' שמיטות כנגד ז' ספירות. אך האריז"ל פליג על זה שיהיו עוד ה' שמיטות, ואומר שהשמיטה הראשונה לא הי' עולם גשמי אלא שמיטה הא' הוא עולם התהו.

והנה, ישנם ב' נשמות משמיטה הא' שירדו לשמיטה הב' והם חנוך ומשה, ולכן הי' משה בתכלית הביטול - "ונחנו מה", וזהו "מן המים משיתיהו", דשמיטה הראשונה הוא בחי' חסד - מים, דחנוך (שעליו נאמר "ויתהלך" לשון עבר) פעל שהעולם לא יחזור לתוהו ובוהו אלא יטהר ע"י המבול, ומשה ירד לגאול את ישראל ושיהי' מ"ת על ידו.  

והנה, ההפרש בין תוהו לתיקון הוא שבתוהו היו הספי' בבחי' נקודות, משא"כ בתיקון נעשו הספירות בבחי' פרצופים. ועד"מ שבאדם מתפשט כח השכל בכל איבר פרטי, אך המחשבה כוללת את כל הכוחות ביחד. אך הנה ע"י הירידה שבספי' דתיקון נעשה אצלם יתרון מעלה דנעוץ תחילתן בסופן, ועד"מ שישנו מעלה ברגל על הראש, שלכן זקוק הראש לרגל.

והנמשל הוא בעולם התיקון ישנם ריבוי כלים שמזה נעשה ראש וסוף, והרי ישנו מעלה ברגל על הראש כנ"ל, ולכן גם הדיוט שבישראל המקיים מצוה מעשית מפני שכך ציוה ה' הנה יקר בעיני ה' בבחי' אחת מכמה כוונות והשגות של הצדיקים.  

והנה, משה הוא מבחי' התוהו, ולכן כשראה את עולם התיקון שבו ישנה המעלה דנעוץ תחילתן בסופן אמר "שלח נא ביד תשלח" היינו ביד מי שהוא מעולם התיקון, כי יש בעולם התיקון מעלה יתירה מצד נעוץ תחילתן, וזהו ״כבד פה וכבד לשון״, שאינו יכול לצמצם את האור להתלבש בכלי הדיבור.    

ועל זה השיב לו הקב"ה "מי שם פה לאדם הלא אנוכי ה'", שזה שיש בכוח הדיבור של עולם התיקון להמשיך בחי' המקיפים (שזהו ענין ברכת המצוות, ובזה חולקים האשכנזים והספרדים, שהספרדים סוברים שא"א להמשיך את האור מקיף דתפילין של ראש ע"י הדיבור), הוא מצד "הלא אנכי ה'" - עצמות אוא"ס, וא"כ יכול ג"כ להפך הדבר, שגם בעולם התוהו יהיה מעלת התיקון - אורות דתהו בכלים דתיקון, ובפרט כלי הפה שע"י נמשכו האורות מקיפים.  

זה שמי לעולם (נב, ג)

איתא בתיקוני זהר "שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח". וצריך להבין מפני מה שורש מצות לא תעשה (י"ה) גבוהים ממצות עשה (ו"ה). גם צריך להבין מפני מה לא ניתנה תושבע"פ בכתב. הנה, תושב"כ נקרא בשם ספר, ובחי' סופר הוא בחי' איה בחי' א', חכמה דאצי', שהוא המקור דשם הוי'.

דהנה, כללות תושב"כ הוא בענין קיום מצות עשה, שנמשכים מבחי' ו"ה ז"א דאצי', שבה האורות מחולקים בתוך הכלים. אך מצות לא תעשה אינם יכולים להתלבש בתוך כלים, ונמשכים לא ע"י מעשה כי אם ע"י שלילה.

והנה, דברי סופרים הם ע"ד מצות לא תעשה, סופרים מלשון סופר, ולכן לא ניתנו בכתב.

והנה, גם בתושב"כ עצמה ימצאו ענינים שלא נכתבו מצד מעלתן הרמה. דלפעמים נכתב הציווי ממשה אל בנ"י ולא נכתב הציווי מהקב"ה למשה. שבענין זה לא הי' יכול ההמשכה מאור א"ס לחכמה להתלבש בכתב, ונכתב רק ההמשכה מחכמה למטה, שזהו ענין וידבר משה. 

להבין מארז"ל ע"פ כי טובים דודיך מיין (נב, ד)

להבין מארז"ל ע"פ "כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". וצריך להבין הלשון "עלי" (ומדוע לא נאמר "לי"). והענין דכתיב "לאהבה את ה' אלוקיך כי הוא חייך" שאהבה זו באה ע"י שמתבונן שאוא"ס הוא מקור החיים ומקור התענוגים דעולמות בי"ע, וע"ז מתעורר באהבה. אך כל זה הוא האהבה שע"פ טעם, ולמעלה מזה הוא האהבה שבבחי' מס"נ למהוי אחד באחד.

והאהבה דמסירות נפש הוא בחי' אהבה מסותרת ומתגלה ע"י יינה של תורה, נכנס יין יצא סוד. ומתגלה גם בשבת, דבששת ימי חול הוא ירידת בחי' החכמה והמידות להוות, ובשבת החכמה והמדות חוזרים ומתעלים למקור התענוגים שלמעלה מבחי' חכמה.    

וזהו "ערבים עלי", "עלי" הוא בחי' מקיף, דההמשכה שע"י המצוות הוא בחי' אור פנימי, אך ההמשכה שע"י הברכה שהוא מדברי סופרים הוא מבחי' מקיף, ממקור הברכות שלמעלה מהשתלשלות. ואח"כ נמשך בבחי אור פנימי, אתה בחי' עלמא דאתגליא, הוי', הוא כללות סדר ההשתלשלות. ובהברכה ישנו בחי' רצוא ושוב, תחילה השוב, ההמשכה למטה, ואח"כ אשר קדשנו במצותיו, במהותו ועצמותו להמשיך משם למטה. וזהו "ערבים עלי דברי סופרים", מפני ששרשם הוא בחי' סופר.   

לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל גו' (נג, ב)

פסוק זה קאי על קו המדה השוקל ומודד כל העשר ספירות דאצי'. וסלקא דעתך שבחי' קו המדה הוא מובדל מעצמות אוא"ס המופשט מגדר גבול ומדה. ועל זה מבאר שבחי' איה, בחי' עיגול הגדול שסובב כל עלמין הוא הסופר ושוקל, ואין זה מדה בפני עצמה.

והנה גם התורה היא בחי' הצמצום דקו המדה, וכנודע שכל המצות הם בחי' מדה ושיעור, אלא שבאמת בחי' אי"ה הוא המודד ושוקל. וכשיתבונן בזה אזי תיפול עליו אימה ופחד, ואזי לא יהיה עליו יראה חיצונית פן יחסר לחמו וכה"ג.

הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (נג, ג)

צריך להבין מהו השייכות דהשרשה לביאת מצרים. והנה בגמ' המשילו מעשה המצות לפירות (״שלא הניחוהו לעשות פירות). ויובן בהקדים ענין דירה בתחתונים, שאף שמלא כל הארץ כבודו, הנה זהו בחי' העלם, אך ההמשכה בגילוי הוא ע"י ישראל ע"י שמברכים מאה ברכות, ברכה הוא הבחי' בריכה מהעולם אל הגילוי, וההמשכה מהעולם אל הגילוי הוא ע"י מעשה המצות  וזהו בחי' זריעה שלוקחים גרעין שאינו ראוי לאכילה וע"י הזריעה הנה ע"י כח הצומח מצמיח מאכל. ועד"ז הוא המצוות שבמעשה, כשנעשים ע"י בני ישראל שהם בחי' ארץ חפץ, מפני שבבני ישראל שהם בחי' עם, מלשון עוצמות ודבר נפרד, ומ"מ יש בהם הביטול.

וזהו הבאים ישרש יעקב, שהמצוות שנמשכו למטה הוא מבחי' יעקב י' עקב, המשכת היו"ד למטה, ועי"ז יציץ ופרח ישראל, בחי' צמיחה מהעלם אל הגילוי. וזהו רחבה מצות מאוד, שהמצות הם כלים רחבים לקבל בחי' מאוד, בחי' בלי גבול.    

אך כדי שיומשך בחי' יעקב וישראל הנ"ל הוא ע"י הקמת אברהם יצחק ויעקב בחי' התפילה, ומקודם צריך להיות מרירות על הגוף, ושמחה מצד הנפש, וחיבור חדוא ובכיא הוא ע"י בחי' יעקב בחי' רחמנות.  

וזהו הבאים ישרש יעקב, שבכדי שבנ"י יקבלו את התורה הי' צריך להיות תחילה הירידה למצרים, בחי' המרירות בחומר ובלבנים. וגם עתה בגלות שעבוד הפרנסה הוא בכדי שלעתיד נוכל לקבל בחי' פנימיות התורה.  

ביאור על הנ"ל (נד, ב)

להבין מ"ש ג' קשרין מתקשרין דא בדא, שמזה משמע שהתורה היא למעלה מישראל, אך שהתורה נקראת בחי' כלה, והעוסק בתורה נקרא מארי תורה. והענין, דארז"ל משמיא מיהב יהיב, שהוא ענין התהוות יש מאין, אך משקל לא שקיל, שלעשות מיש אין הוא נס גדול יותר, והוא בחי' כנסת ישראל, שהם בחי' ארץ, וע"י זריעת התורה, שבירידתה למטה הוא בבחי' גרעין שאין בו טעם ומתיקות, וע"י ההתאחדות עם כח הצומח, בחי' כנס"י, נעשה הצמיחה.

והנה, אור תורה ומצות הם כעת בבחי' זריעה, ולעתיד יהיו בבחי' גילוי בבחי' פרי. דהנה, ישנו מקיף השייך לפנימי, ועד"מ כשאדם רואה שחבירות מתפלל ומתפעל גם הוא, ובחי' מקיף זה ישנו גם עתה, אך ישנו מקיף הכללי שמקיף את הכל בהשואה, ובחי זו תתגלה לעתיד, ומבחי' זו יהי' תחיית המתים, וגילוי זה שלעתיד יהי' ע"י המצות.  

וזהו שהמצות נקראים לבושים המעלימים, שהרי הם בבחי' גרעין שאין נראה בהם טעם, ורק שלעת"ל יתגלה הטעם. וזהו רחבה מצות מאוד, שהמצות הם כלים רחבים לקבל אוא"ס, משא"כ בתורה נאמר ארוכה מארץ מדה, דארוכה מורה על ההמשכה למטה.

וזהו קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, שמצד התלבשות התורה למטה בבחי' גרעין אזי ישראל הם למעלה מהתורה, משא"כ התורה והמצות כפי שהם למעלה הם נעלים מאוד ישראל, שישראל מתקשרין באורייתא כו'.

תוספת ביאור (נד, ד)

הנה הגרעין אע"פ שאין נראה בו טעם וריח, מ"מ מובן שיש בו כל כח הפרי בקיצור נמרץ ובבחי' העלם, וע"י שנזרע בכח הצומח שבארץ מתגלה הפרי, אך מובן שעיקר הטעם וריח נלקחו מן הפרי. ועד"ז הוא בטיפה האב, שבא נמצא בהעלם כל הולד, ורק שהצמיחה וגידול נעשה ע"י רחם האם.

והנמשל מזה הוא בענין המצות מעשיות, ששורש המצות הוא מבחי' כתר הסוכ"ע, ורק שנמשכו למטה ונתלבשו בגשמיות, עד שאין ניכר האור והוא כגרעין בעלמא. אך ע"י שנש"י, בחי' אשה יראת ה', מקיימים את המצות, שזהו ענין ביטול היש לאין אזי נצמח בחי' אוא"ס. והנה, בבחי' סובב ישנו בחי' רצון, בחי' מקיף הקרוב, וזה נמשך עתה ע"י קיום המצות, אך לעתיד לבוא יתגלה בחי' רעוא דכל רעוין, שמקיף הקרוב יהי' ע"ד אור פנימי, ואז יומשך מקיף הגדול להיות מאיר ומחיה ג"כ ועי"ז יהי' תחיית המתים.     

וארא

וארא

וארא גו', הנה בכל אדם ישנו בחי' האבות, ולהבין זה יש להקדים ענין הגלות, שנמשל לעיבור, מפני שבזמן הגלות הכוחות הנעלים אינם פועלים, ועד"ז בזמן הגלות שגם קיום התורה ומצוות אינו במח ולב אלא בעיקר במעשה. והנה שלימות ימות המשיח תלוי בעבודתינו בזמן הגלות, לעורר בחי' אהבה המסותרת ע"י ההתבוננות בה' אחד. דהנה באמת הקב"ה הוא יחיד מצד עצמותו, ופי' אחד הוא שיחודו מתגלה גם בעולם, אך בזמן הגלות אינו מתגלה אלא קוב"ה סליק לעילא, ורק לעתיד לבוא יתגלה - "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד".

והנה כתיב "את קרבני לחמי", שבזמן הבית היו מקריבין קרבנות, היינו שהאדם הי' מקריב נפשו לה' להעביר את רוח הטומאה, וכל מחשבות רעות וכו' היו מתבטלים, אך עכשיו נתבטלו הקרבנות ורק שתיקנו תפילות כנגד הקרבנות, ובתפילה אומרים ברוך אתה ה' היינו שיומשך מלמעלה באתעדל"ע שיהי' ה' אלוקינו, שנהי' בטילים איליו למשוך אחריו בכל לב ונפש, וענין זה נקרא אכילה שמקשר הנפש עם הגוף ושולח חיות ללב ומוח, עד שאור ה' נגעה עד עצם נקדות נפשו. ומזה בא לבחי' רוגז על הרע שבו, ומזה בא לרחמנות, וזהו ההתחלה של השמחה האמיתית, כמ"ש בתניא "כאשר ישיב ללבו הן אמת כו'", ושמחה אמיתית שייך דוקא לאחר הרחמנות, וכמשל הולד שבצאתו לאויר העולם הוא בוכה ואח"כ נותנים לו חלב. וזהו "וארא גו' בא-ל שד-י" לשון ברכות שדים, שהם בחי' דדים וחלב להגדיל המדות אהבה ויראה שהם בחי' האבות.  

אך "ושמי הוי' לא נודעתי להם", שאברהם עבד את ה' בבחי' אהבה, ויצחק מיראה, אך כל זה נקרא עבודת עבד, אך במשה מדה אחרת הי' בו, "ונחנו מה" שאינו בבחי' מציאות לעצמו, שאין שייך בו הרגשת אהבה או יראה אלא שנמשך אחריו לדבר מה שהוא מדבר, ובזה הוא ממשיך עליו יחודו ואחדותו כמו שהוא בעצמו בבחי' יחיד, ולא רק בחי' אחד, והיינו ע"י התורה, ואז אינו בחי' עבודת עבד כי כשלומד הדין ומדבר בזה אזי הוא כמו המלך, וזהו מאן מלכי רבנן. וזהו "ושמי ה' לא נודעתי להם" דפירוש "נודעתי" הוא אני בעצמי שלמעלה משם הוי', בחי' יחיד (משא"כ אילו נכתב "הודעתי" הי' הכוונה לשם הוי'), וזהו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", אנכי מי שאנכי, בחי' יחיד, משא"כ מדרגת האבות הוא "ואהבת" ששם נאמר רק ה' אלוקיך, אבל התורה נמשכה מלמעלה משם הוי'.

וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (נו, א)

הנה פרשה זו היא תשובה על שאלת משה "למה הרעותה לעם הזה". ויובן בהקדים ענין שם הוי' ואלוקים, דהנה אלוקים הוא לשון רבים שקאי על התחלקות זיו ההארה לריבוי נבראים, שזהו מה רבו מעשיך הוי', וענין מה גדלו הוא ההתחלקות שישנה במלאכים ונשמות למעלה, שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, מפני שלכל מצוה יש תענוג פרטי, וכל צדיק עובד את ה' באהוי"ר כפי ענינו, ומשיג ומתענג מזה באופן שונה. אך הוי' אחד, שהוי' הוא מקור כל ההויות קודם שבא להמשכה וגילוי בבחי' עיר אלוקינו.      

והנה, מבחי' אלוקים נמשך בחי' אהבה ויראה, כי הוי' הוא למעלה מהשגה, "ואהבת את ה' אלוקיך", שדוקא ע"י ההתבוננות בבחי' אלוקים בריבוי הנבראים יבוא לבחי' הוי' ביטול במציאות. וזהו "וידבר אלוקים גו' ויאמר איליו אני ה'" שדוקא ע"י שם אלוקים באים להגילוי דשם הוי', ועי"ז וארא אל אברהם גו' הם המדות שנולדו מזה. והנה ידוע שלאחר האהבה שהאדם פועל באתערותא דלתתא בא איליו אהבה באתערותא דלעילא, וחיבור אהבה העליונה לאדם הוא ע"י א-ל שד-י, שאמרתי לעולמי די, שע"י צמצום האהבה העליונה תוכל לבוא לאדם למטה.

אך כל זה הוא המשכת שם הוי' באלוקים, אך גילוי שם הוי' בעצמו הוא דוקא ע"י תורה ומצוות, ולא נתגלה לאבות, רק לישראל במ"ת פנים בפנים דיבר הוי' עימכם.

אך כדי שיהי' גילוי זה במ"ת צריך להיות תחילה הסתלקות למעלה, כי כך הוא הסדר מטי ולא מטי. ולזאת כאשר אמר משה "למה הרעותה" היתה התשובה "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי", אך עכשיו יהי' "וידעתם כי אני הוי'", "והייתי לכם לאלוקים", שבחי' הוי' לבדו יהי' בבחי' אלוקים השורה אליכם, וכדי שיהי' גילוי זה צריך להיות תחילה הסתלקות החיות, ועי"ז נעשה הגלות רד"ו שנה, ולכן גם בגלות אדום ישנו אריכות הגלות כדי שיהי' בבחי' שוב בביאת משיח.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן גו' קח את מטך (נו, ד)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן גו' קח את מטך גו', להבין ענין המטה שנהפך לנחש, הנה כתיב "וינצלו את מצרים" שהוציאו את כל הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים ממצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד. והענין שכמו שהגוף מלביש את הנשמה כך הקליפות מכסות על הניצוצים שנפלו, שקודם השבירה האיר עליהם אוא"ס ולכן היו בטילים בתכלית, אך הקליפות מכסים עליהם ולכן אין מרגישים את האוא"ס ולכן הם מציאות יש. והעצה היחידה הוא שבירת הקליפה כדי להוציא את הניצוץ, וזה הי' ענין המכות.

וזהו "ונהר יוצא מעדן", שהנהר הוא המשכה מחכמה דאצי', ובאצי' הכל הוא נהר אחד, שמאיר האחדות. אך בבי"ע הנה "ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים", "שם האחד פישון גו'" שבמצרים היו יותר ניצוצין משאר הארצות.

וזהו ענין המופתים שהראה ה' במצרים, "למען ידעו כי אני ה'", "ידעו" מלשון שבירה כמו "ויודע בם אנשי סוכות", שע"י שבירת הקליפה יוצא הניצוץ ומתחבר עם אוא"ס (וזהו שנאמר בקרי"ס "וידעו מצרים כי אני ה'", דאין הכוונה על המצריים שמתו אלא על הניצוצים שבמצרים), ועל זה הי' ענין העשר מכות.

וזהו שההקדמה לעשר מכות הי' הפיכת המטה לתנין, שענין המטה הוא לשון המשכה והטייה, וקאי על ההמשכה מאוא"ס לעולמות, והמטה נהפך לנחש הוא ענין להראות לפרעה שהתנין - שקאי על מצרים - הנה החיות שלו הוא מהקדושה, ע"י צמצומים רבים. ואח"כ חזר התנין ונבלע במטה, ו"ויבלע מטה אהרן את מטותם", שחזר בחי' התנין להתבטל אל הקדושה.  

לכן אמור לבנ"י אני ה' (נז, ב)

ד"ה לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם גו'. והנה, ישנה יציאת מצרים ברוחניות והוא היציאה ממצרים דקדושה.

אהבה בתענוגים הו"ע השמחה בעבודת ה', שבאה ע"י אם הבנים שמחה – ההתבוננות בזה שכל העולמות הם רק הארה משמו, אך ע"י התורה והמצות ממשיך עליו את העצם דאור אין סוף.

אך ישנו מיצר בין ההתבוננות במוח לגילוי השמחה בלב, והוא מיצר הגרון, ששם ישנם ג' שרי פרעה, שהו"ע התענוגים הגשמיים, המונעים את הולדת המדות. והעצה לזה הוא צער העיבור שמתמרמר על ריחוקו ועי"ז נעשה הלידה, ובלידה יוצא כל הדם והצער וכו' שמתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים. ועוד עצה הוא הקריאה ע"י הגרון בתורה שבכתב, שעי"ז קורא וממשיך עליו את גילוי שם הוי'.

אך התכלית הוא לא רק היציאה ממצרים אלא לבוא אל ארץ טובה ורחבה, שהוא הגילוי דתורה שבעל פה שבה מתגלים הענינים דתושב"כ בגילוי.

להבין שרשי הדברים הנ"ל (נח, ב)

מצרים הוא בחי' מיצר מי, וקאי על מיצר הגרון, שפרעה עומד על היאור, דהיאור הוא ההמשכה ממוחין  שמצמצמם בגרון לפני שבא למדות, ואזי ישנו פרעה אותיות הערף הרוצה לינק משם, ויציאת מצרים הוא יציאת המוחין ממיצר הגרון להתפשט בלב ובכל הגוף.

וביאר הדברים הנה כשהשכל בא במדות הוא מתצמצם, וכשבא השכל ומתהפך למהות מדה אזי הוא בהרחבה יותר מכפי שהי' בשכל, אך בגרון הוא לאחר שנתצמצם השכל טרם שנעשה מהות מדה, שאז הוא בתכלית הצמצום.

והנמשל מזה יובן למעלה, שבחי' בינה בא למדות, אך ההמשכה למדות הוא ע"י מיצר הגרון, וזהו בחי' עיבור המבואר בפע"ח בשער הפסח, ובעבודה הו"ע שמשיג הטיב גדולת ה' אך האהבה אינו בא בגילוי בל, ופרעה עומד על היאור הוא הרצונות הזרות המעכבות גילוי המדות.

והנה, יציאת המדות מהעלם אל הגילוי, שזהו בחי' יציאת מצרים, הוא ג"כ ע"י הגרון שהרי קול מביא את המדות לגילוי. והגילוי נעשה ע"י שמחה, שכשהמלך בשמחה אזי הוא מתגלה, והשמחה הוא בחי' אהבה בתענוגים.          

והנה, הקול המוציא את המדות לגילוי הוא קול הקריאה דתורה שבכתב, שענינה אותיות התורה, שהם מבחי' חכמה, שדי לחכמיא ברמיזא שבתוך האותיות מרומזים ההמשכות העליונות. משא"כ בינה היא בחי' תושב"כ, ולכן בתשורה שבעל פה ריבוי ההשגה מוסיף ריבוי אותיות (משא"כ בתורה שבכתב, כי האותיות שבתורה שבכתב הם מבחי' חכמה שלמעלה מגילוי בתוך האותיות), וזהו שתורה שבעל פה נקראת ארץ טובה ורחבה, מפני הרחבת האותיות שבה.  

וזהו שנקראת ג"כ ארץ הצבי, שהיא דומה לצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שכל זמן שהבשר הולך וגדול מתגדל עורו. והנה, כמו שבינה נקראת "ארץ טובה ורחבה" עד"ז הוא במלכות, שהיא עיקר תורה שבע"פ, שבמלכות ישנה הביטול יותר מבשאר הספירות, שיש בה שינוים שלפעמים היא מתקווצת לבחי' נקודה ולפעמים היא מתפשטת ועולה עד חג"ת, כמשל הצבי שעורו מתפשט, שכל זה הוא כפי האורות המאירים בה שהיא בחי' ביטול לגמרי לגבי העור, וזהו היתרון בעסק התורה שבע"פ על בחי' אהבה בתענוגים, שהאהבה והשמחה היא בחי' מציאות יש. וזהו "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", שהיא היציאה מבחי' מיצר הגרון ע"י הקריאה בתורה שבכתב, ואח"כ "והבאתי אתכם" אל ארץ טובה ורחבה ע"י עסק התורה שבעל פה.   

ועתה יש לבאר ענין "ונתתי צבי בארץ החיים" דקאי ג"כ על תורה שבעל פה, שצבי הוא רצון, ורצון העליון מתלבש דוקא בתורה שבעל פה, ד"סוף מעשה במחשבה תחילה". וזהו "והבאתי גו' אל הארץ אשר נשאתי את ידי", כמשל היד שמגביה חפץ למעלה מהראש, כך "ידי", הזרועות דא"א, הם מכינים את המלכות ומגביהים אותה לבחי' כתר.  

וזהו "והיית עטרת תפארת וגו' וצניף מלוכה בכף אלוקיך", שהמלכות הוא עטרת בעלה ע"י בחי' "כף אלוקיך", בחי' "נשאתי את ידי". וזהו "לתת אותה לאברהם יצחק ויעקב", שהאבות הם בבחי' ז"א, ומעלה יתירה שניתנה להם הוא מלכות שהיא א"ח עט"ב בחי' כתר לז"א. והוא למעלה מהאברהם, אהבה בתענוגים בחי' יש, אך הלימוד בביטול גבוה יותר. וכל בחי' אלו הם בעבודת ה' בכל יום בבקר ובערב, כי תחילה ישנו גלות מצרים בחי' עיבור ז"א בבטן אימא, בחי' מיצר הגרון, וע"י "אמור לבני ישראל אני ה'",  הקריאה בתורה שבכתב, נעשה הלידה, והלידה הוא ע"י הרגשת חבלי לידה היינו הרגשת הצער וכאב על מניעת הגילוי. ועי"ז נעשה "אם הבנים שמחה" גילוי המדות, ויוצא דם נידה שנדחין המחשבות זרות, ואח"כ "והבאתי אתכם אל הארץ" שבחי' ז"א נמשך למלכות, בחי' תורה שבעל פה, ששרשה בכתר, אשת חיל עטרת בעלה.    

בא

בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. אוא"ס מצד עצמו הוא למעלה מכל ענין המדות והתוארים, וענין השמות הוא ענוה, שכשמשפיל את עצמו לבוא בי"ס דאצי' אזי נקרא בשם, דהשמות הם בכלים דאצי', שם א-ל בחסד כו', ושם הוי' הוא האורות המתלבשים בכל הכלים, דהוא הממוצע בין האור א"ס לכלים, ולכן מחבר את האורות וכלים.

והנה כתיב "זה שמי לעלם וזה זכרי", ופי' בת"ז "שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח", היינו שהמצוות הם מז"א דאצי'. ולכן משה לא הזכיר שם צבאות שקאי על הכלים דבריאה, מפני שמשה המשיך התלבשות אוא"ס בכלים דאצי', והנבואה שלו הי' באצי'. אך לאחר ימי משה הנה ישראל לא היו בדרגת משה ולכן חנה קראה בשם צבאות היינו שהמשיכה את אוא"ס בכלים דבי"ע, וכל הנביאים נמשכו אחריה. כדי שיקיימו ישראל התורה, כי התורה שבימי משה לא היו ישראל שבימי הנביאים מקיימים אותה אחר שנשגבה מהם.    

וזהו שם צבאות שנזכר בדברי הנביאים, דצבאות הוא לשון חיילות והוא גדודי נשמות ומלאכים דבריאה, שאינם אלוקות, אך מ"מ הנביאים המשיכו שיתלבש עליהם אוא"ס בתכלית היחוד. ע"ד שהנשמה מתיחד עם הגוף, ומתייחדת בתכלית היחוד עד שנקרא אדם מצד הנשמה, ואין להגוף שם בפני עצמו כלל. והכח להמשכה זו שיהי' אוא"ס מתלבש בבי"ע כמו שהוא באצי' המשיכו הנביאים מבחי' העיגול וסוכ"ע ששם כחשיכה כאורה. (ובזה יובן מ"ש בחנה "ותתפלל על הוי'", שהכח להמשכה זו הוא למעלה משם הוי').  

וזהו "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי'", שצבאות הוי' הוא לשון סמוך שהצבאות נטפל לשם הוי' אך אינו שם התואר כמו הוי' צבאות, וקאי על הניצוצים שנפלו מתוהו, ונתבררו בגלות מצרים, ונתעלו ליכלל בשם הוי', והם הנקראים צבאות הוי'.   

למען תהי' תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, ולכאורה הוא תמוה מה ענין התורה ליציאת מצרים להזכירם. הנה, יש ב' מיני אהבות, אהבה כמים, שאינה משתנה כמאז ועד עתה, וזהו בנים אתם לה' אלוקיכם כאהבת האב אל בנו. ויש דרך אחרת והוא שמכיר בוראו שהניח את השמים ושמי השמים ורצה להיות לו דירה בתחתונים, להתצמצם בגבולים גשמיים, וזאת התורה שמדברת בדברים גשמיים, וזאת ישים האדם אל ליבו ויתעורר באהבה גדולה מאוד שלא לחשוב שום רצון בעניניו ורק יבטל רצונו מפני רצון שמים, וכרצונו יעשה השכל ג"כ שהשכל נמשך אחר הרצון. שכמו שה' רוצה להיות לו דירה בתחתונים שלא כדרך הטבע, וכך ירצה האדם ליפרד מן הגוף והטבע שלא כדרך הטבע.       

וזהו למען תהי' תורת ה' בפיך כי בחוזק יד גו', יד קאי על יד ימין שהוא רחמים, וכבש רחמיו ועשה דין במצרים, והכל מחמת אהבתו לישראל והי' שינוי שלא ע"פ הטבע, לכן תהי' "תורת ה' בפיך" לעשות רצונך כרצונו.  

בשלח

ויהי בשלח פרעה את העם

על ישראל בגלות מצרים כתיב וזרעתי' לי בארץ, אדם זורע כור כדי להצמיח כמה כורים, וכך ע"י הזריעה בגלות נעשה גילוי אלוקות למטה כמו למעלה, עד שלעתיד כתיב "ובאו בנקרת הצורים גו'".

והנה, במשל הזריעה הנה הגרעין נרקב ורק עי"ז מצמיח כח הצומח.

והנה הקליפה קדמה לפרי, היינו שהאלוקות שנפל בשבירת הכלים הוא למעלה מהאור שבמדות ובתורה, שהרי התורה היא רצון, ואוא"ס בעצמו הוא בעל הרצון.

ארז"ל "גלו לבבל שכינה עימהם" היינו שהנשמה היא כמו נר שרוצה להתכלל במקורה, ועל ידי זה היא מעלה גם את הדברים הגשמיים שעוסקת בהם לפרנסתה, וכן את עניני המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, שזהו בחי' "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול גו' תלבש את יעקב בנה הקטן", היינו שבתורה - בחי' צמצום וקדושה ישנו בחי' ניצוצי התהו.

והנה, כמו שבמשל הזריעה צריך להיות ריקבון הגרעין, כך הוא בעבודה, (שבשעת תיקון חצות) צריך להיות מרירות על ריחוקו, ואזי יכול לבוא לשמחה אמיתית. וזהו שרבי עקיבא שחק ואמר "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", עושי רצונו, רצון לשון צינור, היינו שממשיכים אור מלמעלה דרך צנור שלא בא בנפילה ח"ו כמו שבא לקליפה.

וזהו "ויהי בשלח פרעה את העם", שפרעה הוא מבחי' "עוברי רצונו" הנ"ל, והי' משלח ועושה פרי להעלות את ישראל ע"י שבררו בירורים ע"י גלותם במצרים.

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים", פלישתים הוא בחי' מבוא המפולש, בחי' שמחה וליצנות דקליפה, ולכן לא נכון להתחיל מיד בשמחה, כי אז "בראותם מלחמה" - כשיבוא לידי נסיון הנה יפול בקליפת פלישתים, אלא שמחה צריך להיות ע"י עבודה - "תחת אשר לא עבדת גו' בשמחה" - וזהו "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף", שתחילה צריך להיות בחי' ים סוף שהוא קב"ע מלכות שמים, וזה נעשה ע"י "דרך המדבר" שישים מרירות בנפשו, ועי"ז מגיע לבחי' קבלת עול, ומזה בא לשמחה אמיתית ודביקות בה', בחי' הכנעה וביטול - שזהו בחי' ארץ כנען, כנען לשון הכנעה.   

וירא ישראל את היד הגדולה (סא, ד)

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' גו' ויאמינו בהוי' גו'. להבין למה הקדים בחי' יראה לבחי' אמונה. הנה, יש ב' בחינות שמות הוי', הוי' דלתתא הוא המהוה כל העולמות מאין ליש. והעולמות מקבלים חיותם ע"י הצמצום והתפשטות, בחי' יו"ד ה"א כו' של שם הוי'. ושם הוי' דלעילא הוא בחי' רצון שעלה במחשבה להיות הוי' תתאה, וגם ברצון ישנו תחילה צמצום והתפשטות כו', ובחי' זו נקראת עלמא דאתכסיא.

והנה, ים הוא עלמא דאתכסיא ויבשה הוא עלמא דאתגליא, ובראות בנ"י שה' הפך ים ליבשה האמינו בהוי', שהאמינו שיכול להיות התגלות הוי' דלעילא בחי' עלמא דאתכסיא. וזהו "ויראו העם את הוי'", הוי' תתאה שבא שייך השגה ויראה, כמשל הרואה את המלך. ואח"כ "ויאמינו בה'", הוי' דלעילא שבה לא שייך ידיעה ויראה אלא אמונה. "ובמשה עבדו", דמשה הוא רועה ומפרנס את האמונה, וע"י בחי' משה נתעלו להוי' דלעילא. וזהו "ואתם תחרישון", בחי' שתיקה, עלמא דאתכסיא.

והנה כתיב "בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו", דבזמן הגלות אין שייך שמחה והתגלות כי אם אמונה, ולעת"ל כתיב "כי עין בעין יראו", בחי' עלמא דאתכסיא. ובשעת קרי"ס נעשה חיבור עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא ע"י משה, ולכן "אז ישיר משה גו' כי גאה גאה". והנה אחר שנתעלו ישראל לבחי' זו לא רצו ליסע משם, ולכן נאמר "ויסע משה", הסיען בעל כרחן, "ויבואו מדבר שור", לשון ראי' והתגלות, עלמא דאתגליא, "ויבואו מרתה" כי רגליה יורדות כו'. "ויורהו ה' עץ", הוא עץ החיים.       

אז ישיר משה (סב, ב)

אשירה לה' כי גאה גאה, ענין קרי"ס, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים. כי קרי"ס הו"ע גילוי עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה, ולכן נבקע הים לפני משה, שמן המים משיתיהו – מעלמא דאתכסיא.

וזהו עבודת הכהנים, אך עבודת הלוים בשירה הו"ע העלאה מלמטה למעלה ע"י השיר. וזהו"ע פסוקי דזמרה שענינה הוא להלהיב ולעורר את הנפש, ולכן מתפעל גם מניגון ישן, כי ההתעוררות היא התעוררות הנפש.

וזהו אשירה לה' כי גאה גאה שמפני ש"לית מחשבה תפיסא ביה" כלל, לכן אשירה התעוררות הנפש שלמעלה מטו"ד. סוס ורוכבו רמה בים, סוסים (שמוליכים את האדם למקום שאינו יכול להגיע לשם מצד עצמו) הם האותיות שעל ידם מיתוסף בהשכל, ועד״ז בדיבור התפילה, שע״י הדיבור ניתוסף אור מקיף לנשמה. והנה, כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ, שאינו חפץ בהאותיות שהם בבחי׳ גבורות וצמצומים כדי להוות את העולמות, אלא רוצה ה׳ את יריאיו, את בחי׳ הביטול מצד התפעלות הנפש מצד עצמותו ית׳. וזהו סוס ורוכבו רמה בים, שהגביה את בחי׳ האותיות לבחי׳ ים עלמא דאתכסיא. מפני שגאה גאה, דכולה קמיה כלא חשיב וכחשכב כאורה, דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שוין. אך אמר אויב ארדוף גו׳, שגם עכו״ם רוצים לקבל מבחי׳ כחשכה כאורה, אך ויכסו מים צריהם, שלעכו״ם ישנו ירידה מבחי זו עצמה.  

אשירה לה' כי גאה גאה (סב, ד)

להבין ענין ירידת הנשמה לעוה"ז, שלמעלה עמדה הנשמה באהוי"ר ברצוא ושוב, אך למטה מתעלם האוי"ר וגם כשמעוררים את האוי"ר אינו בערך להאוי"ר שהי' לה מקודם. אך הענין שאהבת הנשמה למעלה הוא בבחי' ממלא כל עלמין, ובירידתה למטה היא מתקשרת לבחי' הסובב ע"י תורה ומצות. וזהו שקודם מ"ת היה קריאת ים סוף, התגלות עלמא דאתכסיא. ועל זה נאמר "סוס ורוכבו", סוס הוא בחי' אותיות שהם בדוגמת הסוס המוליך את האדם למקום שמצד עצמו אינו יכול להגיע שם. אך האדם צריך להנהיג את האותיות ע"י אהוי"ר שעי"ז עולים אותיות התורה למעלה. ועד"ז הוא בשאר המצוות שנקראים "דרך הוי'", שעי"ז נעשה "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו", עליו דייקא, שהוא למעלה מעלה מהשגת הנפש.

וביאור זה, הנה "דרך הוי'" הוא ההמשכה מבחי' רחמים רבים שלפני האצי', לבוא לבחי' אצי', וזה נעשה ע"י מצות הצדקה. אך נאמר "לעשות צדקה ומשפט", שצריך להיות ג"כ משפט כמה האדם צריך לעצמו, שלא לתת מותרות לגופו, ועי"ז פועל משפט למעלה, שבחי' רחמים רבים לא תומשך לבחי' הקליפה וסט"א, אף שאור א"ס שוה ומשוה וכו'.

והנה, גם שאר המצות נקראות בשם צדקה, דכל המצות הם אברים דמלכא שממשיכים אוא"ס ע"י עשיית המצוה. וזהו שם צדיק, שהוא לא מצד שנקרא צדיק בדינו שאינו עושה עול לשני, שאין זה מעלה כל כך, אלא צדיק מלשון צדקה שממשיך אוא"ס מצד טובו ורחמנותו על ידי קיום המצות בפועל ממש.

וזהו תכלית ירידת הנשמה למטה, שנעשית בבחי' בעל תשובה, "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם", מפני שבחי' רחמים רבים שלמעלה מעלה הוא המתגלה בבעל תשובה.   

וזהו "אשירה להוי' כי גאה גאה", שירה הוא בחי' גילוי, ו"אשירה להוי'", שיהי' גילוי שם הוי' יו"ד חכמה כו' מאור אין סוף הוא ע"י המשכת בחי' "כי גאה גאה", גיאות הוא בחי' נפלאות, וגאה גאה הוא אדון הנפלאות בחי' רחמים רבים שלפני האצי', ובחי' זו הוא למעלה מ"סוס ורוכבו" - אותיות בדחילו ורחימו. ו"רמה" יש בו ב' פירושים לשון הגבהה ורוממות ולשון השלכה מלמעלה למטה, כי דוקא מצד גילוי אור א"ס ב"ה הנה המעלה ומטה שוין. ומשם נמשך "עזי וזמרת י"ה", זמרת הוא לשון כריתה (כמו "וכרמך לא תזמור"), וי"ה, בחי' עלמין סתמין, נחצבו מבחי' גאה גאה, ואח"כ נעשה גילוי בחי' זו, "זה אלי", אך הגילוי יהי' לעתיד. ועכשיו העבודה היא בבחי' "זה הוי' קיוינו לו" שאנו ממשיכים אותו בבחי' קוין.

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי (סג, ד)

אותיות נקראים סוסים, כמו שהסוס מוליך את האדם למקום שאי אפשר לו להגיד לשם בעצמו, כך ע"י האותיות מתעלה למעלה מכפי השגת השכל, והיינו ע"י אותיות התפילה. והנה, אותיות נקיבות הם בחי' העלאה מלמטה למעלה, ועי"ז נמשך אותיות זכרים, המשכה מלמעלה, וזהו שבמ"ת נאמר "כי תרכב על סוסיך". והנה, בקליפות ישנם ג"כ ב' מיני אותיות, אותיות נקבות הם התקשרות בדיבור דברים בטלים ולשון הרע, ועי"ז נמשך אותיות זכרים, המשכה ממקיף של הקליפות. וזהו שפרעה רדף אחר בנ"י שרצה להמשיך את בנ"י לתוך עמקי הקליפות. ולכן איתא בזהר שהעמיד תחילה סוסים נקיבות בכדי שעי"ז יהי' אח"כ המשכה מלמעלה מעומק הקליפות, אך הקב"ה הפך ועשה ב' סוסים אלו אותיות דקדושה, ובתחילה נאמר "וה' הולך לפניהם יומם", ואח"כ בשעת קרי"ס "ויסע מלאך אלוקים גו' וילך מאחריהם".

והנה כל זה הוא ע"פ תורה, ובעבודה הוא ענין יציאת מצרים שבנפש האדם ע"י ההתבוננות בתפילה ואזי הוא בבחי' צעק ליבם, אותיות נקבות, ואזי בפרשה שניה דקריאת שמע נמשך מלמעלה אותיות זכרים שיהי' הוי' אלוקיך ממש, "ואשים דברי בפיך", ועי"ז יכולים לומר "ונתתי מטר ארצכם".

וישנו בחי' אותיות זכרים, אתערותא דלעילא, שבא מלמעלה מצד עצמו והוא בחי' קרי"ס, שע"י גילוי מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות בשעת קרי"ס הנה "הפך ים ליבשה", שנעשה מהעלם גילוי, מפני שהעלם וגילוי שוין. וזהו "שם נשמחה בו", במהותו ועצמותו ע"י שמחה של מצוה, שהיא "מרוב כל", למעלה מהשתלשלות. והוא בחי' אתעדל"ע שבא שלא ע"י אתעדל"ת, וזהו "מה תצעק אלי", "בעתיקא תליא מילתא", שהוא עצמות המאציל שאין אתעדל"ת יכול לעורר כלל, אלא "ה' ילחם לכם".         

ביאור על הנ"ל (סד, ג)

וה' הולך לפניהם יומם, והוי' הוא ובית דינו, וילך מאחריהם שנעשה שכינתא לאחוריהם דישראל. וביאור הענין בנה, עולמות צחתונים נקראים בשם נקבה שמקבלים ההשפעה מלמעלה. והנה, כדי שיהי' השפעת הזכר צריך להיות תחילה התעוררות הנקבה מקודם. וזהו שמלכות דאצי' המתלבשת בבי"ע עולה להתעורר למעלה, "למען יזמרך כבוד ולא ידום", ולפעמים היא בבחי' שירה ולפעמים בבחי' בקשה. וזהו בחי' יצי"מ, ועי"ז נעשה המשכה מלמעלה, להיות גילוי אלוקות בבחי' מלכות.

אך המשכה זו שע"י אתעדל"ת היא רק' מבחי' חכמה, ד"אבא יסד ברתא" היינו שבחי' מלכות, בחי' הדיבור, יכולה להמשיך רק מבחי' חכמה. אך התגלות הכתר הוא מעצמו, ונתגלה בשעת מ"ת ובשעת קרי"ס, ועי"ז "הפך ים ליבשה" שנעשה מהעלם גילוי, שבחי' או"א, עלמא דאתכסיא, נמשך בזו"נ, עלמא דאתגליא.

וזהו "שם נשמחה בו", שמחה של מצוה בתגלות הכתר.

וזהו שמתחילה בעת יציאת מצרים הי' ו"ה, בחי' מלכות דאצי' מקור נשמות ישראל, הולך לפניהם, שנשמות ישראל נמשכו אחרי המלכות שעולה מהגלות. אך בעת קרי"ס כשנמשך בחי' הכתר נאמר "עד יעבור עמך הוי'" שישראל נעשו למעלה מהוי' בהתגלות בחי' הכתר. ולכן כתיב "ויסע מלאך ה' ההולך לפניהם", שבשעת יצי"מ היה למעלה מבנ"י, "וילך מאחריהם", שבשעת קרי"ס נעשו ישראל למעלה ובחי' כנס"י הי' מאחריהם.    

ויאמר משה אכלוהו היום (סה, א)

להבין למה לא ירד המן בשבת, ומהו ההקשר בין מן למ"ת, שלפני מ"ת הי' צריך להיות ירידת המן "למען אנסנו". אך הענין שהתורה היא בחי' אותיות, ס"ר אותיות כנגד ס"ר נשמות. דענין האותיות הוא המשכה מלשון אתא בוקר, דהתהוות העולם הוא רק מבחי' הארה דהארה, וצריך להיות המשכת הסובב במללא ע"י בנ"י, במי נמלך כו'. וזהו "הוי' בצאתך משעיר," שההמשכה והגילוי במ"ת הוא מבחי' שערות, הארה בעלמא, ונמשך בגילוי במ"ת - "ארץ רעשה" - ע"י בני ישראל.

והנה, המלאכים ביקשו "תנה הודך על השמים", אך בנ"י זכו לזה ע"י אתכפיא סט"א בשעבוד מצרים. ועד"ז תיקנו סדר תפילות בכל יום כדי להיות אתכפיא סט"א, "אכלתי יערי עם דבשי", שענין האכילה הוא שהמובחר נכלל בנפש והפסולת נדחה לחוץ, וכך הוא בהתהפכות הנפש לאלוקות, שהמובר נכלל באלוקות ואהבת כו', והפסולת נדחה לחוץ באמירת סלח לנו, אשמנו כו'.

אך הנה יש ב' מיני אכילות, אכילה ביום חול הוא ענין הבירור, משא"כ אכילת שבת הוא "לשובע נפשו", בחי' "אז תתענג על הוי'", ואין בו בירור.

והנה, ב' אכילות אלו הם ע"י המן, דבמן נאמר "ותעל שכבת הטל" שטל הוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, ומזה נמשך הכח לאדם לבחי' עלי' להעלות את הנשמה, שזהו ענין ""למען אנסנו הילך בתורתי" בחי' הליכה ועליה ע"י אותיות התורה.

והנה, המן שהוא מבחי' טל העליון נאמר "היום לא תמצאוהו בשדה", דשדה הוא בחי' ו"ק גשמיים, ובשבת נאמר "אכלוהו היום", בחי' התענוג. דהנה בשבת הוא עליית פנימיות העולמות, ולכן שאר ההשפעות שהם מחיצוניות העולמות נמצאים גם בשבת, משא"כ המן שהוא מבחי' פנימיות, ובחול נמשך ע"י בחי' צמצום ולילה, אך בשבת הוא שביתה ועליה מבחי' הצמצומים.  

להבין ענין לחם משנה (סה, ד)

להבין ההפרש שע"פ נגלה צריכים הלחמים להיות זה על גבי זה, וע"פ הנסתר צריכים להיות זה בצד זה. ויובן בהקדים "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", דהאדם קאי על נפש האלוקית שניתוסף לה אור וחיות ע"י בירור המאכל, מצד שורש המאכל בעולם התהו. וזהו "וברכת את הוי' אלוקיך", ברכה לשון המשכה שנמשך תוספות אור להוי' אלוקיך - בחי' התיקון. וזהו פירוש לחם מן הארץ, הבירורים מבחי' ארץ, בחי' שם ב"ן, בחי' תהו.   

והנה, לחם מן השמים, המן, ירד בזכות משה. דמשה הי' בבחי' "כבד פה וכבד לשון", פנימיות אבא שלמעלה מההארת המוחין במדות, והמן הוא למעלה מאתעדל"ע שעל ידי אתעדל"ת, דשורש המן הוא בחי' עקודים, ששם ההתכללות אינה מצד הביטול וחלישות בספירות אלא מצד גילוי אוא"ס בהם בבחי' השלימות, ומצד האוא"ס שבהם לא שייך ב' הפכים. כי התוקף שלהם אינו מצד תוקף המהות אלא מצד האוא"ס שבהם.

ועם כל זה יובן שברכת הארץ נתקן ע"י משה ולכן בברכת "הזן" הכל הוא בלשון נסתר "הזן כו'", כי משה הוא עצם שם מ"ה שלמעלה מגילוי. ובברכת הארץ נאמר "נודה לך" לשון נוכח, כי קאי על הלחם שמבירורי מ"ן ומ"ד שהם בחי' ממכ"ע. ולכן נאמר לשון הודאה, כמו "מודים חכמים לר"מ", ובחי' הודאה היא בחי' דעת תחתון.

ומעתה יתבאר ענין השבת, ד"ששם ימים" הוא בחי' ו' קצוות, שבכל יום נמשך מדה אחת מבחי' ז"א ע"י בחי' מלכות לצורך התהות בי"ע, וביום השביעי כתיב "וישבות", שחוזרים האורות ונכללים בכח הכללי הפשוט בתכלית, ששם מעלה ומטה שוין. ומטעם זה לא ירד המן בשבת, כי המן הוא בחי' עקודים שהוא בערך ההשתלשלות, ובשבת הוא בעלי' לבחי' מקיף הכללי. ועפי"ז מובן בענין לחם משנה, שע"פ נגלה צריך להיות זה על גבי זה, כי נגלה הוא סדר ההשתלשות, בחי' אור ישר, זה על גבי זה. ובחי' נסתר הוא בחי' או"ח לעלות ולהתכלל בבחי' מקיף הכללי, ומטעם זה הם זה בצד זה להורות ששתיהם הם בשוה בהתכללות במקיף האמיתי.            

יתרו

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים

"ביום הזה" קאי על ראש חודש. ויובן בהקדים ענין קבלת התורה אף שהאבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה. אך הענין שאברהם הי' בבחי' "הלוך ונסוע הנגבה", שעלה ממצרים בחי' מיצר הגוף להיות בבחי' ביטול וכלות הנפש אליו ית'. ואהבה זו באה ע"י ההתבונוות באוא"ס הסובב כל עלמין, שמתבונן בזה שכל העולמות הם רק בחי' הארה. והסיבה שאין כל אדם מגיע לבחי' אהבה זו הוא מפני ש"כשל בעוני כחי".

ולזה ניתנה תורה לישראל, שהתורה מתשת את הסט"א, ונותנת שלום בפלמיא של מעלה, בחי' נפש האלוקית, ובפמליא של מטה, בחי' נפש האלוקית המלובשת בנה"ב. ואף שהתורה נתלבשה בגשמיות, וא"כ איך יוכלה להתיש כח הסט"א, הנה זהו מצד שיסוד ושורש התורה הוא באור הסובב. והנה, עיקר קבלת התורה הוא מ"ש "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר", ש"לאמר" זה פירושו שהאדם אומר אחר הקורא, ובמתן תורה ניתן הכח לאדם להיות התורה שלומד כ"עונה אחר הקורא", בחי' גילוי אוא"ס, ולכן "מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה וביראה".

והנה, עסק התורה בבחי' ביטול זה הוא הנותן כח לנה"א ותושיה לנה"ב, וזהו "אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שע"י המשכת אוא"ס, בחי' אנכי, נעשה היציאה מבחי' מצרים דנה"ב.   

ובזה יובן מה שישראל מונים ללבנה, שהלבנה היא בבחי' ביטול, "לית ליה מגרמיה כלום", ובכל חודש היא מתמעטת בבחי' נקודה כדי לקבל מבחי' "שמש ומגן הוי' אלוקים".     

וזהו "בחודש השלשי לצאת בנ"י מארץ מצרים", שמיציאת מצרים התחילה ההכנה למתן תורה, היינו להיות גילוי אוא"ס למטה. וזהו היום הזה, שקאי על ראש חודש, שאז הוא מולד הלבנה, היינו גילוי אוא"ס אחר בטול הלבנה אליו. וזהו ביום הזה, יום הוא בחי' גילוי, ואזי "באו מדבר סיני", מדבר הוא בחי' דיבור התורה, "סיני" - שעי"ז ירדה שנאה, בחי' תושיה שמתשת כח הס"א.  

משה ידבר והאלוקים יעננו בקול (סז, ד)

להבין זה, והלא לא פירש בכתוב מה דיבר משה ומה ענהו ה'. וגם לכאורה הי' צריך להיות משה דיבר לשון עבר. ויובן בהקדים מעלת מתן תורה, "האי יומא דקא גרים", והלא "קיים אברהם את כל התורה עד שלא ניתנה". אך הענין שאיתא בזהר שהמצות הם "לאתקנא רזא דשמיה", להיות התפשטות אוא"ס והתלבשותו במדת חכמה וחסד וכו', וזה נעשה ע"י אתעדל"ת דמעשה המצוות. ובאברהם כתיב "וישמור משמרתי" שגרם ירידת והמשכת אוא"ס במדות, ע"י שנעשה מרכבה, בחי' ביטול, למדת החסד כו'.

אך עיקר המשכת אברהם הי' בעולמות העליונים, וכדי שההמשכה תבוא גם למטה בעולם הפירוד, הנה לזאת ניתן לישראל תורה ומצוות גשמיים, "וירד הוי' על הר סיני", ועל זה אמרו "האי יומא דקא גרים".

והענין הוא דהנה כתיב "כי א-ל דעות ה'", ששם הוי' כולל ב' הדיעות, יחודא עילאה ויחודא תתאה, להיות למטה כמו למעלה ממש, שלא יהי' היש תופס מקום, וזה נמשך ע"י תורה ומצות.

והנה, כח זה להמשיך ע"י תורה ומצות ניתן לישראל דוקא, משא"כ לעכו"ם, שגם אם יקיימו תומ"צ לא ימשיכו כלום, והוא בחי' מתנה טובה, שניתן לישראל במתן תורה. וזהו "האי יומא" גילוי חכמתו ורצונו המלובשת בתורה, שבה ישנה התלבשות אוא"ס. והנה, על המשכה זן נאמר "משה ידבר", משה הוא בחי' ביטול, ומשה הוא הממשיך בחי' יחודא עילאה, "והאלוקים", בחי' יחודא תתאה, "יעננו בקול", להיות למטה כמו למעלה. ונאמר "ידבר" ו"יעננו" לשון הוה, מפני שאתפשטותא דמשה בכל דרא הוא בחי' הביטול שיש בכל אחד, וזהו "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", שלא הכל שוים, אלא כל אחד כפי הביטול שלו לאור א"ס ב"ה.         

ביאור ע"פ משה ידבר (סח, ג)

ענין רמ"ח מצות עשה: ז"א הוא בעל ט' ספירות, וכל אחד מהם כולל ט' והיינו פ"א, ובכל ספירה ישנה ראש תוך סוף, וא"כ ג' פעמים פ"א הוא רמ"ג, וה' חסדים המגדילים היינו רמ"ח. וההגדלה הוא ע"י המשכת המוחין, וזהו "קיים אברהם את כל התורה כולה" היינו שהמשיך את בחי' המוחין השייכים למדות לז"א ומלכות. אך המשכות אלו היו נשארים באצילות. אך בחי' משה הוא חכמה סתימאה שבכתר, ונמשך חכמה דאצי', בחי' השכל כמו שהוא לעצמו, ולכן מפני שהוא גבוה ביותר לכן יכול להמשיך, "משה ידבר", בבי"ע. וזהו "א-ל דעות הוי'", שגם למטה, "יעננו", יחודא תתאה, יומשך בחי' "משה ידבר" - יחודא עילאה.  

משה ידבר (סח, ד)

אברהם הוא בחי' חסד ומים, ומים מגדלים, והן בחי' מוחין דיניקה שנמשכים למידות ועי"ז הוא הגדלת הכלים דאצי'. אך משה המשיך גם בבי"ע, שמשה הוא משמיטה ראשונה אלא שנמשך למטה בעולם האצי'. וזהו "ויקרא הוי' הוי'", שע"י בחי' הביטול המשיך משה מלמעלה מהשתלשלות, ולכן הי' ההמשכה עד למטה, דלגבי בחי' זו רוחניות וגשמיות שוין.

והנה ע"י לימוד התורה הביטול זה ממשיך בחי' פנימיות וע"י קיום המצוות ממשיך בחי' מקיפים ולבושים, והן בחי' מ"ה' וב"ן.

וזהו "משה ידבר" המשכת אוא"ס מלמעלה למטה גם בבחי' עשי'. "יעננו בקול" שבחי' מלכות עונה להיות אתהפכא בבי"ע. "בקול" הוא קולו של משה, קול הוא המשכה מהבל הלב, שכפי ערך בחי' הביטול כך הוא בחי' ההמשכה.   

מראיהם ומעשיהם (סט, ב)

פירוש כמו אופן קטן בתוך אופן גדול, שאופן הגדול הוא גבוה מן האופן הקטן, ומלמטה בתחתית, האופן הקטן גבוה מן הגדול, כך הוא באופנים, ובכל סדר ההשתלשלות שבחי' עיגול מקיף את כל מה שלמטה. ולכן בחג השבועות, שאז הוא גילוי שער החמישים, שהוא בחי' מקיף ועטרה שאין בה ראש וסוף, לכן הוא מתפשט למטה מטה, שאוא"ס נמשך במצות מעשיות. והמשכה זו הוא ע"י משה, שזהו ויקרא הוי' הוי', שמשה קרא והמשיך בחי' הוי'. וזהו נוצר אותיות צינור ואותיות רצון, וגם הוא בחי' שמירה במחשבה, בחי' העלם. משא"כ "עושה חסד" הוא חסד דאצי', בחי' אברהם. והנה, בחי' אברהם "עושה חסד" נמשך רק באצי', אבל בחי' "נצר חסד", בחי' משה, הוא שער החמשים, שהוא הכתר, תר"ך עמודי אור, כמו עמוד שמחבר מעלה ומטה, ולכן המשיך גם בבי"ע.        

זכור את יום השבת לקדשו (סט, א)

להבין מהו הציווי לקדש את השבת והלא שבת מקדשא וקיימא. והנה, שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, שמור קאי על מצות ל"ת, וזכור על מ"ע, זכור עם י"ה בגמטריא רמ"ח, שמור עם ו"ה בגמטריא שס"ה. וצריך להבין כל זה.

הנה בששת ימי בראשית נאמר "כל אשר עשה", דבחי' עשיה הוא ירידה, כמו באדם שגילוי השכל בדיבור הוא ירידה. דבששת ימי החול הו"ע שם אלוקים, שהוא בחי' כלים ואותיות, ורק כש"ויכלו" נעשה בחי' עליה לבחי' הוי'. וזהו "וירא גו' והנה טוב מאוד", שזהו"ע מעלת הבע"ת, כי אתכפיא ואתהפכא של הבע"ת הוא בתגבורת יותר, וכמו"כ הוא למעלה שהחיות שירדו בששת ימי בראשית עולה בשבת למהותו ועצמותו יתברך.

אך הנה כתיב "אשר ברא אלוקים לעשות" וארז"ל "לתקן", וכתיב "לעשות את השבת" היינו שישראל ממשיכים את בחי' השבת ע"י המצוות. דהנה כתיב "חכמות בחוץ תרונה", שקאי על חכמה תתאה המתלבשת בדברים גשמיים, ודוקא ע"י ההתלבשות נעשה "תרונה" - נעשה תוספת ועילוי דגילוי אוא"ס שלמעלה גם מחכמה עילאה.     

וביאור הדבר, הנה חכמה נקרא ראשית, לשון נקבה, שמקבל מאין שהוא בחי' התענוג, ועד"מ כשנופל לאדם סברא חדשה הוא מתמלא תענוג כי התענוג הוא שורש החכמה, ולכן בתחילת התחדשות הסברא יהי' התענוג גדול, כי ברגע זה יצאה ונמשכה ממקורה בחי' התענוג, אך כשמתיישן הדבר אינו מתענג כ"כ כי נתרחק ממקורו. ולכן ראש - תענוג העליון - הוא אותיות אשר ואושר.

והנה בברכת המצות אנו אומרים אשר קדשנו, שע"י קיום מצוות בגשמיות ממשיכים בחי' גילוי התענוג העליון, וזהו "חכמות בחוץ תרונה".

וזהו "לעשות את השבת", דשבת הוא בחי' חכמה, והמשכת התענוג בחכמה הוא ע"י הבירורים דמעשה המצוות בו' ימי החול.

וזהו זכור עם י"ה, שהעבדה בימי החול, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", וכל עסק משא ומתן הכל מתעלה ע"י תפילת השבת, והוא בחי' ההעלאה ממטה למעלה לבחי' י"ה.

והנה, תכלית ההעלאה הוא שיהי' אח"כ ההמשכה, וההמשכה הוא מבחי' סובב, ועיקר ההמשכה בורא בשבת שאז הוא יחוד סובב וממלא, וזהו זכרי עם ו"ה, ו' הוא בחי' המשכה למטה.

וזהו "זכור את יום השבת לקדשו", שזה ש"שבת מקדשא וקיימא" הוא בחי' חכמה, וע"י העבודה בו' ימי החול ממשיכים בחי' תענוג בחכמה.  

ובחי' "שמור" ענינה להפריד הקליפות שלא יהיה יניקה לחיצונים.

ולעתיד לבוא יתגלה בחי' "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו", שיהי' הכח חד, יחו"ע וחו"ת.

זכור את יום השבת לקדשו (ע, ד)

אמרו חז"ל שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, וצריך להבין מה התועלת בזה אחרי שאין האוזן יכולה לשמוע זאת? הנה, כתיב "ואת אשר איננו פה עימנו היום", שכל הנשמות היו במ"ת, וצריך להבין מה תועיל קבלת התורה לנשמה לפני שנתלבשה בגוף, והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ושמא יהי' הגוף מונע? אך הענין, שבשעת מ"ת ניתן הכח לישראל לקבל את התורה, דהיינו להמשיך אוא"ס בעסק התורה והמצות, וכל הנשמות צריכים לנתינת כח זו, שהרי הנפש הוא מחודש, ואין ערוך לגבי הבורא. ולכן ניתנה התורה ברעש, "ויחרד כל העם", כדי שיבואו לבחי' ביטול במציאות, שזהו ענין רקבון הגרעין, ועי"ז יהי' בחי' צמיחה, "לבעבור נסות אתכם", נסות לשון הרמת נס.

והנה, המלאכים ביקשו את התורה ולא ניתנה להם, כי המלאכים הם מבחי' דיבור, עלמא דאתכסיא, ורק הנשמות הם מבחי' פנימיות, אותיות המחשבה, לבוש הפנימי ש"איהו וגרמוהי חד בהון".        

וביאור הדבר, "איהו וחיוהי חד" הוא אוא"ס שמתלבש בבחי' חכמה, ו"איהו וגרמוהי חד" הוא כשמתלבש בבחי' מחשבה.

והנה, עם היות שהעילוי שבישראל על המלאכים הוא מצד נשמתם, מ"מ לא ניתנה התורה לנשמות ישראל עד שבאו בגופים, דירידה זו צורך עלי' להעלות את הנשמה מבחי' מחשבה לבחי' חכמה.   

והענין, דהנה נפש הבהמית נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה, שע"י הביטול שלהם הם מגביהים את בחי' אדם לבחי' לא אדם, למעלה מסדר ההשתלשלות, ועי"ז נמשך המשכה חדשה מאור הסובב. ו"האבות הן הן המרכבה", שהאבות פעלו על דרך זה ע"י הביטול שלהם. והנה, התורה היא בחי' ג' קוין, וכדי להעלותה התורה ולקשרה לאוא"ס שלמעלה מבחי' אדם הוא ע"י ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב, שיש בהם התשוקה והצימאון להיבטל באוא"ס. וזהו "אנכי הוי' אלוקיך", שע"י הירידה בנה"ב נעשה אנכי, בחי' אוא"ס ממש אלוקיך ממש, דבישראל נמשך בחי' הוי"ה זה מבחי' אנוכי ממש.   

כי הנה נודע שגדול כח הבע"ת יותר מצדיק, דמשכין ליה בחילא יתיר, עד"ז הוא בירידת הנשמה למטה שבאה לבחי' "בכל מאודך". כח זה ניתן לישראל במ"ת שיהיק הצימאון שלהם עולה מעלה מעלה להחי' לא אדם, ולהמשיך משם אוא"ס ע"י תורה ומצות. וזהו "אשר הוצאיתך ממצרים" שכל סדר השתלשלות הוא בחי' המיצר דבחי' אדם, ולישראל ניתן הכח לצאת ממצרים. וזהו "לא יהי' לך אלוקים אחרים על פני" שהוא לשון ציווי אך גם לשון הבטחה, שלא יהי' בחי' צמצום והעלם המסתיר על אוא"ס.

וזהו "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", זכור הוא בחי' המשכה למטה למקום רחוק שעל זה נופל לשון זכירה, שהרי מצד עצמו הוא מרוחק, ושמור הוא בחי' העלאה, בחי' מקבל, שממתין ומייחל להשפעה. וכדי שיהי' יחוד בחי' משפיע ומקבל הוא ע"י בחי' לא אדם שלמעלה משניהם, וזהו "בדיבור אחד נאמרו".   

ולתוספת ביאור "אשר הוצאיך מארץ צרים" הנה המשכת החכמה במדות הוא רק חלק עשירי מבחי' חכמה, וההמשכה נק' מצרים שבאה דרך מיצר הגרון, ורק בשעת יציאת מצרים, ע"י בחי' הביטול ד"רכב אלוקים" זכו ישראל להגיע לבחי' כי לא אדם הוא.

על כל דיבור פרחה נשמתן, דהנה ביו"ד נברא עוה"ב, היינו שעוה"ב, תענוג הנשמה בג"ע בא ע"י צמצום עצום באוא"ס, והאתעדל"ת לצמצום זה הוא שפרחה נשמתן לאוא"ס מקור התענוג.  

ביאור על הנ"ל (עב, א)

להבין שורש ענין מתן תורה וקבלת התורה, הנה כל התורה ומצות הוא בחי' יחוד אוא"ס בעולמות, המשכה מבחי' סובב לממלא. והכח להיות המשכה זו ע"י קיום תורה ומצות ניתן לישראל במ"ת.

והנה גם המלאכים ביקשו "תנה הודך על השמים", אך לא ניתן להם מפני שהם בחי' חיצוניות, ורק ישראל עלו במחשבה, בחי' פנימיות. וע"י הירידה בנה"ב, ששורש נה"ב הוא מחיות שבמרכבה שהם מעלים את האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם. (וזהו שאמר שמואל לשאול וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ימים כי לא אדם הוא להינחם, שמלכות דוד נלקחה מבחי' כי לא אדם, ולכן אין הפגם מגיע שם).

והנה, ע"י העלאה של חיות הקודש שבמרכבה הם ממשיכים השפעה לקיום העולמות, אבל ההעלאה והמשכה שע"י האבות הוא לחידוש נשמות ישראל, בחי' זיווג פנימי. והכח הזה להמשיך בבחי' חיצוניות ע"י מעשה המצות ובבחי' פנימיות. ע"י מס"נ בק"ש, נמשך בקבלת התורה.

וזהו כעיני עבדים אל יד אדוניהם גו' כן עינינו גו', עבדים הם מט"ט וסנד"ל שביצירה ועשי', ושפחה הוא בחי' בריאה, שהם מצפים ומייחלים להמשכה מאצי', כן עינינו, נשמות ישראל, נשואות לעצמות אוא"ס, בחי' כי לא אדם הוא, שיומשך משם אור חדש בגילוי בפנימיות.   

להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה (עב, ד)

המלאכים הם בחי' מרכבה מפני שהם משבירת הכלים שנפלו בבי"ע, אך מדוע נקראו האבות שהם באצי' בשם מרכבה? ויובן בהקדים בחי' אדם שהוא שם מ"ה בחי' התכללות, שנעשה ע"י הביטול לבחי' שלמעלה מהמשכה והעלאה - שהמשכה והעלאה הוא ענין והחיות רצוא ושוב כדי להמשיך בחי' פני אדם - וזהו שהחיות המרכבה מגביהים את בחי' אדם לבחי' הביטול שעי"ז מגיעים לבחי' לא אדם.   

ומעתה נבוא לביאור האבות הן הן המרכבה, דהנה מבשרי אחזה אלוקה ששורש המדות הם למעלה משורש השכל ורק שמתגלים ע"י השכל, והוא מפני שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ועד"ז בחי' האבות מדות דאצי' מגביהים את בחי' אדם - חכמה - לבחי' שלמעלה מאדם, שממשיכים אוא"ס בחכמה.

ועתה נחזר לענין שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, ויובן בהקדים שג"ע הוא שכר לנשמות בלא גופים כי היא מבחי' ממלא כל עלמין, שבא בהשגה, ולכן הגוף מסתיר, משא"כ עוה"ב הוא בחי' סובב, ולכן השגר הוא לנשמות בגופים, דלגבי בחי' סובב נשמה וגוף שוין. ולכן עתה בשבת הנה במעלי שבתא הוא בחי' העלאה, שמור, ויומא דשבתא הוא בחי' המשכה, זכור, אך לעתיד יהי' יום שכולו שבת, גילוי בחי' הסובב שאז לא יהי' העלאות והמשכות, וזה נתגלה במ"ת ששמור וזכור בדיבור אחד נאמרו.   

ועתה נבאר רכב אלוקים גו' אדנ"י בם, ב' רפויה, כי ב' גדושה מורה על התחלה, וכאן לא שייך התחלה אלא התכללות מפני ש"אלפי שנאן", החיות שברכבה, שבתהוותם הוא מבחי' אד' מלכות דאצי', והם מתכללים בה מאחר שהם מעלים אותה. והנה אמרו חז"ל שנאן שאינן, שהקב"ה רוכב על כרוב קל ושאט בי"ח אלף עולמות. דהנה, י"ח ברכות דצלותא הוא ב' ט' דמט"ט, ט' מלמטה למעלה וט' מלמעלה למטה, וכרוב קל הוא מט"ט לפני שמתלבש בעשי', שעל ידו מתעלה בחי' ז"א דבריאה לבחי' ח"י אלף עולמות דאצי'.

וכל העם רואים את הקולות (עג, ג)

צריך להבין למה הי' קול שופר במ"ת, וכי לכלי שיר הוא צריך? הענין הוא דהנה קול השופר הוא קול פשוט המטיל אימה, שבהוא קול חרדה. אך גם נקרא שופר על שם שפרו מעשיכם שהוא ממשיך תענוג.

וביאור הענין, צריך להבין ענין מ"ת והלא קיים אברהם את כל התורה כולה, ואיזו שינוי נעשה בנתינת התורה בגשמיות? אך הנה מעלת אברהם הי' "הלוך ונסוע הנגבה", שהי' תמיד בבחי' הלוך ונסוע, רצוא ושוב. בחי' "עושה שלום במרומיו" שאין המים מכבין את האש, שגם בבחי' שוב אין המים שבמויח מרוין את הצימאון שמיסוד האש שבלב. ומדת אברהם הי' קוצא ושוב עש שנעשה בבחי' מרכבה.

אך מפני שלא כל אדם זוכה להגיע לבחי' זו, לכן ניתנה התורה בגשמיות שבהן ועל ידם יכול כל אדם לבוא לבחי' הלוך ונסוע. דרמ"ח מצות עשה הן בחי' מים, המשכה למטה, אך יש בהם ג"כ גבורות וצמצומים להיות המצוה דוקא באופן מסוים. אך להבין מדוע לא ניתן לאברהם גם קיום התורה הגשמית.

ולהבין זה צריך להקדים ביאור הטעם שיש הכח הגדול במצות להמשיך אוא"ס. אך הנה נודע שהחיות המלובש בדצ"ח שרשו הוא מבחי' התהו, ורק שהדבר הגשמי נפל בבחי' שבירת הכלים ונתגשם מאוד, ומגשם את האדם האוכלו להמשיך את האדם אחר גשמיות העולם. ולכך לא ניתנה התורה בימי אברהם כי הגשמי עוד לא נתברר, ולכן לא יכול הגשמי להמשיך אוא"ס. ורק ע"י כור הברזל דמצרים, נתבררו בנ"י, ועי"ז הנה "גם את העולם נתן בליבם", שנתברר גם גשמיות העולם, ונתבררו הדברים גשמיים להיות בהם ועל ידם המשכת אוא"ס.           

ונחזור לענינינו שנתינת התורה בבחי' אש ומים הוא ע"י "עושה שלום במרומיו", והוא בחי' קול השופר שהוא בחי' שלמעלה משניהם, שעי"ז בטל ונכלל גם בחי' הרצוא וגם בחי' השוב ומתייחדים ביחוד גמור. דהיינו שיהי' מעלה ומטה שוין.       

וזהו "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר", קולות הם המשכות, ומים הם המשכות החסדים, ולפידים הם בחי' אש, רצוא ותשוקה, ואת קול השופר שעל ידו נעשה חיבור ההפכים דאש ומים.

ואת ההר עשן, הנה עשן נעשה ע"י שנאחז האש בדבר גשמי, והוא משל להתהפכות נפש הבהמית לקדושה.  

משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. "לפניהם" הוא לשון רבים ו"כי תקנה" הוא לשון יחיד, והול"ל "כי יקנו". אך הענין ד"כי תקנה" קאי על משה רבינו. ובהקדים שיש נשמות דזרע אדם שיש בהם דעת - היינו הכרה והרגשה באלוקות - והדעת מקשר חכמה ובינה. אך רוב הנשמות הם בבחי' זרע בהמה שאין בהם דעת באלוקות.    

והנה, גדול כח משה רבינו להמשיך בחי' דעת לנשמות דזרע בהמה, דזהו "ונתתי עשב בשדך לבהמתך". דמשה הוא מז' רועים הממשיכים לכללות ישראל. וזהו "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", ד"גואל ראשון" פירושו שהמשיך דעת לבנ"י במצרים, שבתחילה נאמר "ויאמן העם", ומשה המשיך בהם בחי' דעת, "הוא גואל אחרון" שמשה ימשיך בחי' הדעת לעת"ל - "כי מלאה הארץ דעה את הוי' גו'".   

והנה, ביוצר אור אנו אומרים "כולם כאחד עונים באימה גו'", דנשמות ישראל הם בבחי' מחשבה, ומלאכים הם בחי' דיבור, וא"כ המלאכים אינו יכולים לומר קדוש לפני שנמשך לבחי' מחשבה, כמו שאי אפשר לדבר לפני שחושב על מה לדבר.

וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", משפט הו"ע ההליכה, שע"י שמעיין בהלכות ומבינם היטיב על בוריין עי"ז זוכה לבחי' דעת. וזהו "אשר תשים לפניהם" שמשה משפיע בחי' הדעת לפנימיותם.

וזהו "כי תקנה עבד עברי", דהנה בריאה הוא יש מאין משא"כ קנין הוא רק שינוי מרשות המוכר לרשות הלוקח, והנה גם נשמות דזרע בהמה הנה שרשם הוא מבחי' עבר הנהר שלמעלה מהשתלשלות, ששם ישנו דעת באלוקות, וא"כ משה הוא רק ממשיך ומגלה את הדעת בשרשם, וזה נקל יותר מהתהוות חדש.  

"שש שנים יעבוד", שע"י הדעת יוכל להיות בבחי' "לעבדו". שהו"ע עיבוד עורות שמשתנים הרבה למעליותא, ועד"ז הימים שהם בחי' התומ"צ שירדו להיות בבחי' לבושים ונעשים נקיים ע"י שרוחצים אותם במי הדעת הטהור. אך כ"ז הוא ב"שש שנים יעבוד" - שית אלפי שנין דהווי עלמא, "ובשביעית יצא לחפשי חינם" "חנם בלא מצות", שאז יהי' בחי' מנוחה לחיי העולמים, שאין עוד עליה למעלה ממנה.   

ביאור על הנ"ל ואלה המשפטים (עו, ב)

"ואלה המשפטים", הנה נאמר "וזרעתי את בית ישראל גו' זרע אדם וזרע בהמה", בהמה בגמטריא ב"ן, נשמות דבריאה, ואדם בגימטריא מ"ה נשמות דאצי', שאצי' הוא בחי' אדמה לעליון והוא רק גילוי ההעלם. והנה, ע"י העלאה מלמטה למעלה נעשה המשכת עשב מלמעלה, ועי"ז הבהמה עולה. ובחי' עשב הוא דעת והרגשה, שהוא קיום המדות וחיותן. והוא ע"י "כי תקנה", דקנין הוא באצי'. והנה, המשכת העשב הוא ע"י משה רעיא מהימנא.

והנה, משה הוא משמיטה ראשונה, "כי מן המים משיתיהו", ולכן יש בו הכח להמשיך העשב שהוא מרפ"ח ניצוצין שנפלו מעולם התהו. וישראל נקראים בשם "עברי", עבר הנהר, בחי' מקיף שלמעלה מהשתלשלות. ומאחר שהם בחי' "עברי" לכן נמשכים למטה מטה, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ולכן נשמות ישראל יכולים להתלבש בגוף, משא"כ המלאכים שקטרגו ובאו בגוף נפלו ממדריגתם.

"שש שנים יעבוד", בחי' עורות עבודין. "שש שנים" הוא שית אלפי שנין שהם בחי' לבושין. דתורה ומצות כמו שהם למעלה הוא בחי' אור בהיר וצריכים להתגשם ולבוא מלמעלה מהזמן לתוך הזמן, אך שלא ישאר למטה צריך להיות בחי' עורות עבודים, עיבוד וריחוץ, והוא ע"י משה רעיא מהימנא, והוא בחי' אהוי"ר בחי' גדפין.

"ובשביעי יצא לחפשי חינם", חינם בלא מצות, דהמצות יהיו באופן אחר, שלא יהי' בבחי' עליות וירידות אלא מנוחה לחיי העולמים.

וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפנימיותם, פנימיות המדות מבחי' משה.        

ויראו את אלוקי ישראל (עו, ד)

"ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו גו'", ענין "תחת רגליו" הוא כמ"ש "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". דהנה "אני הוי' לא שניתי", דהתהוות העולמות הוא רק מבחי' הארה שאינו פועל שינוי, והארה זו היא בחי' מלכות, שגם היא בחי' א"ס, ולכן בכדי שיתהוו ממנה עולמות בגבול ומדה צריך להיות בה התלבשות בבחי׳ כמראה אדם, התלבשות אורות בכלים, ובחי׳ כמראה אדם הוא בחי׳ נשמות ישראל, בחי' אדם. וזהו שנאמר בו "כמראה אדם", בכף הדמיון בלבד, כי אוא"ס עצמו הוא למעלה מבחי' אדם, דלאו מכל אינון מדות איהו כלל.

וענין "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם", הנה כסא הוא בחי' בי"ע, שלא רק שהוא בחי' גבול אלא הוא גם בבחי' יש ומציאות, דלא כעולם האצי' שהוא בתכלית הביטול. והנה, עד"מ כשיושב על הכסא הנה רק רגליו הם על הארץ, והנמשל הוא שההמשכה למטה להוות נבראים בבי"ע הוא רק מבחי' אחרונה הנקרא "רגלי".

וביאור הענין הוא דהנה נשמות ישראל הם בחי' "ברא כרעא דאבוה", שגם כשנעשו מציאות יש הם בחי' כרעא דאבוה ולכן הם בחי' הכסא, שהאור מתלבש בהם, ועל ידי זה מקבלים שאר הנבראים. אך זהו כמו שהם בבי"ע בבחי' בראתה יצרתה משמרה, אך שורש נש"י הוא בבחי' טהורה היא, "וכעצם השמים לטוהר", למעלה מבחי' הכסא. וע"פ הקבלה הנה בחי' אדם הוא ע"ס דאצי', והכסא הוא המסך שבין אצי' לבריאה. והנה, משה אמר "שש אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", היינו שמשה והאבות היו בחי' מרכבה לבחי' הידים, שבהם היחוד עם השכל גדול יותר מברגלים, ולכן הידים מתנוענים ממילא כפי המחשבה והשכל גם ללא ציווי, משא"כ שאר הצדיקים הם בבחי' רגל, שבהם הביטול נעשה ע"י התבוננות.

והנה, ידוע שירידה צורך עלי', וירידת הנשמה למטה הוא כדי שיהי' לה עלי' ע"י אותיות התורה, שישנם אותיות שענינם העלאה, וישנם אותיות שענינם המשכה. וזהו "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", דהנה, אבנים נעשו בידי שמים, בחי' אותיות תרה שבכתב, ולבנים שנעשים בידי בני אדם, הם האותיות של שבעים לשון שמדברים בהם, ועל ידי ששמים אותם בכבשן, היינו שנשרפים באש האהבה לה', אזי מתעלים לבחי' טהורה היא. וזהו "כמעשה לבנת הספיר", "לבנת" לשון לבינה, שע"י בירור אותיות דע' אומות הם מתעלים לבחי' אותיות התורה, בחי' "וכעצם השמים לטוהר".

וזהו "ויראו את אלוקי ישראל", דרק משה הי' למעלה מבחי' כסא, משא"כ הזקנים הי' השגתם רק בבריאה, ע"י בחי' כסא, ולכן נאמר בהם "ויראו את אלוקי ישראל", בחי' אלוקים הוא ההארה שבא ע"י העלם הכסא, ולכן ראו את "לבנת הספיר", אותיות דע' לשון, שהיא "כעצם השמים לטוהר", כמו אותיות התורה שנמשכו בבי"ע.         

וזהו "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", דבחי' ידים קאי על בחי' חג"ת, שסמוכין אל הראש ומחוברים אל הראש, והם למעלה מבחי' הכסא, ולכן "לא שלח ידו" אל הזקנים, שהרי הקנים מקבים רק הארת אצי' המתלבש בבי"ע.

ביאור ע"פ ותחת רגליו (עח, ב)

עולם הבריאה נחשב לבחי' נה"י לגבי עולם האצי'. והנה, נה"י דא"ק (א"ק הוא בחי' מחשבה הקדומה דאנא אמלוך) בקע הפרסא שבין אצי' לבי"ע, ומאיר בבי"ע. והנה, משה הוא בחי' אצי', שבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד, ולכן משה ניגש אל הוי' בחי' אורות דאצי', משא"כ בבי"ע מאיר רק בחי' תחת רגליו, דהכסא הוא בחי' הפרסא שבין אצי' לבי"ע.    

והנה, שם מ"ה הוא עצם הביטול, והוא בחי' אבן שבידי שמים, ושם ב"ן הוא ביטול היש, שהוא בחי' לבנים, בריאה בידי אדם, והוא בחי' האותיות שמשבעים אומות, בחי' התורה שמדברים בשבעים לשון, ובחי' משא ומתן שעי"ז נעשה אכילה, שכל זה הוא בחי' לבינה, וע"י ששורפים אותה תחילה באש האהבה, ועי"ז מתבררים. אך באצי' הכל הוא בחי' אבנים, אך נדב ואביהוא וע' זקנים ראו את בחי' לבנת הספיר, בחי' שם ב"ן, ועצם השמים בחי' שם מ"ה, ועי"ז מגיעים לבחי' טהירו עילאה (לפי עמק המלך הוא למעלה מבחי' א"ק ולפי הרח"ו הוא בחי' א"ק), כי נעוץ תחילתן בסופן.     

"ואל אצילי בני ישראל", שהם נדב ואביהוא וע' זקנים, שהם בחי' אצי' שבבי"ע, "לא שלח ידו", שלא נתגלה להם בחי' הידים העליונים שהן למעלה מן הכסא וסמוכים אל הראש (בחי' המדות עצמם).

"ויחזו את אלוקים ויאכלו וישתו", ויחזו הוא תרגום של ראי', תרגום הוא בחי' אחוריים, שהשיגו רק את בחי' אלוקים המעלים על שם הוי'. "ויאכלו וישתו", אכילה הוא חבי' תורה שבכתב, בחי' חכמה, ושתי', שמרכך את הדם עד שיכול לבוא למוח, הוא בחי' תורה שבעל פה, בחי' בינה. או שאכליהל הוא בחי' תורה, ושתי' הוא בחי' תפילה, וצריך להיות שניהם.    

לא תהי' משכלה ועקרה בארצך (עח, ד)

הנה כמו שלחם ומזון גשמי צומח מהארץ הגשמית, כך בחי' אהוי"ר באים לאדם מבחי' ארץ העליונה, אור זרוע לצדיק, ולכן האדם צריך לדעת שאהבה ויראה אינם באים מעבודתו אלא מבחי' ארץ העליונה, ופירוש "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שלפי פשוטו קשה איך שייך שהוא ית' צריך לעבודתינו) הוא שעבודת האדם הוא שבחי' הוי', הי' הוה ויהי', יהי' בגילוי, בחי' אלוקיכם. אך כשרוצה לאחוז במדת אהבה ויראה להיות אוהב וירא כו', אזי הוא בחי' משכלה, שאין קיום לולד, או עקרה שאינו מוליד אהוי"ר כלל.

אך יש עוד בחי' עקרה והוא שאין לה כלי קיבול כלל, ולכן אינו יכול לקבל את בחי' יין המשמח, היינו ההתבוננות, שהוא בחי' כלי מלא שאינו מחזיק, כי הוא עסוק ברצונותיו.

והעצה לזה הוא שיהי' בחי' כלי ריקן, בחי' לב נשבר, שלא יתפוס מקום כלל. אך עוד אחת היא והוא משארז"ל שכוס של ברכה צריך הדחה מבפנים, היינו שאפילו אם הוא עני כו' ולב נשבר הנה צריך שעשיית הדברים הגשמיים יהי' בלא לב. ואם מקשר לבבו לגשמיות אזי אי אפשר לו להיות כלי קיבול עד שיטהר עצמו.       

והנה, אחר שעשה כלי קיבול נקיה ומודחת, צריך לשית עוד עצות בנפשו, והוא ענין מ"ש בחנה "ותתפלל על הוי'". שבחי' חנה היא עקרה שאינה מולידה אהוי"ר, והעצה לזה הוא תפילה והתקשרות לבחי' שלמעלה משם הוי' המורה על ההתהות, ליבטל וליכלל ביחודו ית' במסירות נפש. ומשם נמשך בחי' רחמים רבים על נפשו, "ובכה תבכה".

"את מספר ימיך אמלא", ימים הם בחי' לבושי התורה ומצות, וע"י הלבושים יכול לקבל גילוי אלוקותו ית' ואהבה ויראה הנמשכים מארץ העליונה. ואזי "והסירותי מחלה מקרבך", שקאי על המחלה דהרגשת עצמו שבא ע"י חטא עץ הדעת.

תרומה

"מי יתנך כאח לי", בזמן הבית היו ישראל בבחי' אחים וכמ"ש "למען אחי ורעי" (שזהו בזמן ש"למען בית ב' אלוקינו" - בזמן הבית), ובזמן הגלות מבקשים "מי יתנך". והענין שבנוגע לכרובים נאמר "ופניהם איש אל אחיו", ובגמ' נאמר "אפי רברבי ואפי זוטרי". והענין שאדם הוא בחי' חכמה דאצי', וע"ד שבמוח האדם ישנו חיות של כל הגוף, ולכן אורייתא שמחכמה נפקת נקראת אדם. אך זהו התורה כמו שהיא למעלה, וכדי להיות ההמשכה בבי"ע הוא ע"י צמצום. וזהו "כרוב אחד מקצה מזה", שהוא ההמשכה מלמעלה למטה להיות מקור ושורש להמשכת האור בבי"ע. "וכרוב אחד", שכדי להיות ירידה זו הוא ע"י אתערותא דלתתא בק"ש למסור נפשו באחד, ואהבת. ובזמן הבית, בזמן התפילה היו הכרובים פרשי כנפים.. מלמעלה. והיינו שהכנפיים המדות אהוי"ר היו למעלה מהשגה ועד שהיו כמו המדות דאצי', וזהו ופניהם איש אל אחיו, דהיינו שכנס"י מקבלת מוחין מחו"ב עילאין, שלא ע"י התלבשות בבחי' כרוב וזעיר אנפין, ולכן אז היו חכמים גדולים ונבואה ורוה"ק בישראל.

אך משחרב בהמ"ק ונגנזו הכרובים, מגיעים לבחי' זו ע"י התורה וזהו המשך הפסוק "יונק משדי אימי" שקאי על תושבע"פ. אך להבין איך שייך למעלה בהקב"ה להיות יונק כביכול מעסק התורה שבעל פה של האדם, אך הענין שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים היינו שהם ממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה בתוך ע"ס דאצי', והוא ע"י עסק התורה למטה.

"אמצאך בחוץ" קאי על בעלי עסקים המבררים בירורים. ומגיעים לבחי' נעלית יותר שדוקא אצלם נאמר "אשקך". ומ"מ גם הם צריכים לקבוע עיתים לתורה, וזהו "אנהגך אביאך אל חדר אימי אלמדך, אשקך מיין הרוקח", קאי על יינה של תורה ותושבע"פ. "מיין הרקח" שריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו – בחי' מקיף. "מעסיס רימוני" קאי על אלה שאי אפשר להם לעסוק בתורה כלל, אך מ"מ הם מלאים מצוות כרימון.    

ביאור על הנ"ל (פ, ד)

יעקב הוא בריח התיכון, שממשיך אוא"ס עד מקור דבי"ע, "ואלה תולדות יעקב יוסף", שיוסף הוא צדיק עליון המשיך בחי' יעקב לבי"ע, אך כדי שההמשכה תתקבל הוא ע"י בנימין, צדיק תחתון, שענינו העלאת בי"ע, וזהו "ותקש בלידתה", כי ענין בנימין הוא היפך ענין גילוי המשכה והולדה. וזהו "כרוב אחד", בחי' יוסף, "וכרוב אחד" בחי' בנימין. ועד"ז וישנם מצות שענינם המשכה וישנם מצות שענינם העלאה.

אך משחרב בהמ"ק מבקשת כנס"י "מי יתנך כאח לי", ע"י עסק תורה שבע"פ, "יונק משדי אימי". שעי"ז הוא ההמשכה בפנימיות העולמות, וכדי שיהי' ההמשכה בחיצוניות העולמות הוא ע"י הבעלי עסקים, בחי' מצות מעשיות, "אמצאך בחוץ". שהוא בחי' "אשקך", בחי' נשיקין שבא מבחי' פנימיות האהבה שאינה מתלבשת בשום כלי, והוא המשכת בחי' עקודים. וע"י האתכפיא של קביעת עיתים לתורה של הבעלי עסקים נמשך בחי' "יין הרוקח", המשכת התענוג דעתיק בבינה.

כי"ק אדמו"ר נ"ע

ביאור לענין הכרובים (פא, א)

באצי' נקראים כנס"י וז"א אדם הגדול ואנפי רברבי. וע"י המשכן ובהמ"ק שצמצם שכינתו מבין בדי ארון בעשיה אזי נק' זו"נ אנפי זוטרי בגמרא והן הן הכרובים. ולפי שעולם העשיה עולה לאצי' ג"פ בכל יום. לכן יש לכרובים כנפים פרושים למעלה לעופף לאצי'. לכן כתיב כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אוא"ס שבז"א וכרוב א' מקצה מזה הוא בחי' הנוקבא מקור בי"ע. והם מקשה אחת מהכפורת שהוא בחי' כתר לשניהם, וגם בחי' מקיף על הלוחות שבארון שהן בחי' יסוד אבא שנתלבשו בעשיה בזמן המשכן והמקדש. ואחר החורבן נסתלקו זו"נ שבאצילו' למקומם ולא חזרו להתלבש עוד בעשיה גשמיות, אלא רק בבחי' פנימית העולמות ע"י עסק התורה של התנאים שבימי בית שני ואחריו בהלכות שהן פנימית רצה"ע שלא נתגלה בח"ע הוא תורה שבכתב. וכנודע ממ"ש אשת חיל עטרת בעלה.

תצוה

ואתה תצוה את בני ישראל. צריך להבין, הרי המצוה היא באהרן, וא"כ מדוע מביאים את השמן למשה. הנה אהרן הוא שושבינא דמטרינותא, שענינו לעזור לבנ"י ביום שמחת ליבו - בנין בית המקדש - לפעול שיהי' בהם שמחה של מצוה מחמת הקשר לאוא"ס.

והנה, תענוג זה נמשך מן המצות, שהמצות נמשלו לנרות, שהם ממשיכים אור בגן עדן. דגן עדן הוא רק זיו, והמצות הם האור שממנו נמשך הזיו.

והנה, אהרן מדליק את הנרות, כי הוא משבעה רועים הממשיכים אורה ושמחה, ובזה ישנם ב' בחי' "יערוך אותו אהרן", הוא שתהי' ערוכה ושמורה בלב האדם ע"י יגיעת הנפש בהתבוננות בגדולת ה', "ובהעלות אהרן" הוא המשכת השמחה הבא מלמעלה להעלות את הנפש, שהוא האהבה דבכל מאודך. וזהו "מערב עד בוקר", "ברישא חשוכא והדר נהורא" שמאיר בנפשו מעט מעט מתוך החושך.  

אך הדלקת הנרות דאהרן הוא ע"י "שמן זית גו' כתית", דשמן שיש בו מרירות קאי על הגוף ונה"ב שמנוגה, וכותשים אותו שהוא בחי' הביטול, שמשים עצמו כשיריים ולא יאבה לא עוה"ז ולא עוה"ב, ומזה נעשה שמן בחי' חכמה, ועי"ז שורה אוא"ס, ד"אין אוא"ס שורה אלא במי שבטל", ועי"ז מתקיים בנפשו האור הנמשך ע"י המצוה (דהמצוה היא האש, והביטול הוא השמן).

והנה עבודת אהרן הוא "מחוץ לפרוכת", דענין הפרוכת הוא שם אלוקים המסתיר על שם הוי', וא"כ דוקא מחוץ לפרוכת, בחי' יחודא תתאה, ישנו בחי' אהרן המעורר בחי' רצוא בחי' בכל מאודך בשמחה.      

אך הכח הזה שיש לאהרן להעלות את הנפש הוא "מאת בני ישראל", "מאת" היינו אותיות התורה מאלף עד תיו, דהתורה היא בחי' שוב, והמשכת התורה למטה הוא ע"י משה.

וזהו "ואתה תצוה" בחי' צותא וחיבור, ע"י שיביאו שמן זית למשה, ומזה נמשך חוקת עולם מאת בנ"י, שאותיות התורה גורמות שאהרן יערוך את  הנרות, והנה בחי' אהרן שהוא בחי' רצוא נאמר "מערב עד בוקר", ברישא חשוכא והדר נהורא, משא"כ בחי' משה, בחי' שוב לאחד, וגילוי יחודו ית׳ בבחי׳ יחו״ע, נאמר "להעלות נר תמיד", גילוי יחודו ית' שלמעלה מהזמן, ולפניו כחשיכה כאורה, השוה ומשוה כו'.     

ועשית בגדי קודש (פב, א)

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך גו' אל כל חכמי לב גו' ועשו את בגדי אהרן גו' ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך". להבין שלוש עשיות הללו. הנה, אהרן הוא משבעה רועים, והוא כהן איש החסד הממשיך בחי' אהבה לכנסת ישראל, ובגדי אהרן הם הלבושים לאהבה זו.

והנה, נודע שאברהם ממשיך ג"כ בחי' אהבה, וההפרש שבין מדת אהרן ומדת אברהם הוא ההפרש בין חסד עולם ובין רב חסד.

והענין, דבחי' אתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא, לעורר את האדם משנתו בהבלי העולם, בחי' חסד עולם, והוא בחי' מדריגת אברהם שזכה להיות מרכבה לבחי' זו. אך באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שהאדם מעורר מלמעלה בחי' רב חסד, בחי' אהרן כהן גדול, בחי' ורב חסד שלמעלה מן ההשתלשלות, להיות אוא"ס נמשך בחכמה ובחסד.

ובאתערותא דלתתא זו נמשך גילוי זה גם בנפש האדם. והוא ע"י ההתבוננות בה' אחד, הוי' אלוקיך, שישראל ממשיכים בחי' זו להיות יחודו ית' למטה, ועי"ז מתגלה האהבה העליונה בנפש האדם. אך צריך להיות כלי ולבוש לאהבה זו והוא בחי' תורה ומצות, בחי' "והיו הדברים האלה".

והנה, בתיקון ועשיית לבושים אלו ישנם ג' בחינות. מדריגה הא' הוא בחי' משה, בחי' מן המים משיתיהו, שנמשך מן ההעלם שלמעלה מהשתלשלות. ועל בחי' לבוש זה הוא משה שהתורה נקראת כלה וכנס"י הם בחי' חתן המשפיע להיות המשכת אוא"ס בחכמה, ע"י העסק בתורה לשמה, לשם התורה. ומדריגה השנית היא בחי' עשיית לבוש שעושים חכמי לב, הנקראים חכמי לב מפני שאין להם אלא לב אחד, בבחי' ביטול בחי' חכמה. ומדריגה השלישית הוא בחי' "ועשו" סתם, של כלל ישראל, דלא כתיב בהם "לקדשו", אלא סתם "לכהנו לי", שהוא בחי' עשיית המצות מעשיות בסתם מאהבה הטבעית המסותרת, ואעפ"כ הם ממשיכים לבוש עליון לאהבה זו.   

ועשית ציץ זהב טהור (פג, א)

הנה ציץ הוא מלשון "יציץ נזרו", "נץ החמה", דהיינו הארת אור וזיו, והוא אור האהבה הבא מלמעלה, והוא בחי' אהרן, הממשיך בחי' אהבה רבה. והנה, על אהבה זו נאמר "מציץ מן החרכים", כי משחרב בית המקדש יש כותל ומחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (אך לא בין אביהם לישראל), ואעפ"כ ע"י הרהורי תשובה, בחי' לב נשבר, נעשה חלונות וחרכים, שהאהבה העליונה ״מציץ מן החרכים״.

והנה, עיקר המסך המבדיל הוא "ראשית גוים עמלק", בחי' גסות הרוח. וע"י בחי' עמלק הנה מ"כסא", השראת השכינה, נעשה "כס" לשון כיסוי, המכסה על בחי' י"ה שלא יבוא בגילוי בו"ה, שאף שמבין מ"מ לא יהי' אהבה בהתגלות ליבו.

והעצה לבחי' עמלק הוא כמו שנאמר במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים", להיות בבחי' אנשי משה, בחי' "ונחנו מ"ה", בחי' ביטול והתכללות באוא"ס. והוא ע"י עסק התורה, בחי' חכמה, שבה מלובש אוא"ס. ועי״ז כובש את בחי' עמלק שהוא בחי' היש. וזהו "ועשית ציץ", שקאי על משה, שהוא העושה את הציץ שעל ידו יהי' בחי' "יציץ נזרו" של אור האהבה.

"ופתחת עליו פתוחי חותם", הן אותיות התורה שנתלבשה בדברים גשמיים, שהוא כדמיון האותיות הנחקקים על השעוה שאינם בערך אותיות הדיבור והמחשבה. והנה, המשכה זו היא בחי' "קודש ל" מלמטה והוי' למעלה, שהוי' קאי על שם הוי׳ דלעילא שלמעלה משם הוי' דלתתא המהוה מאין ליש. וע"י עסק התורה נמשך אתעדל"ת ("קודש ל" מלמטה) ואתערותא דלעילא (הוי' מלמעלה) ועי"ז נעשה גילוי האהבה העליונה על מצח אהרן.

וביאור ענין המצח, הנה בגשמיות יש תלת חללי דגלגלתא, תלת מוחין חב"ד, ויש גלגלתא דחפיא על מוחא, שהוא בחי' המצח, המעלים על גילוי הדעת, ולכן אחר התפילה חולפת ועוברת האהבה, וצריך לחזור בכל יום ולעורר את האהבה, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וזו "והי' על מצח אהרן", שגם אחר התפילה נשאר רשימו של האהבה על המצח, והוא בחי' רצון פשוט לדבקה בו ית', ורצון זה יכול להיות תמיד, וזהו "והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני הוי'", וע"י אתעדל"ת זו מתעורר בחי' הוי', מקור י"ג מדות הרחמים להיות נושא את עון הקדשים ולהיות אתהפכא. 

ביאור על הנ"ל (פג, ד)

תלת מוחין דגלגלתא הם תלת מוחין חב"ד, ומוח הדעת הוא בחי' התקשרות הפנימיות, ולעומתו הוא בחי' המצח שהוא חיצוניות המוחין, היינו ההסכמה לעשות מה שרצה ע"פ השכל.

והנה, אהרן הוא מז' רועים, והוא ממשיך בחי' רעותא דליבא, אך יש בחי' מחיצה של ברזל המפסקת, ורק שלפעמים יש בחי' "מציץ מן החרכים", והעצה שיהי' האהבה על מצחו תמיד הוא ע"י בחי' משה, ונחנו מ"ה שעל ידי, בחי' אנשי משה נלחמים בעמלק, שהוא בחי' חוצפה וגסות.  

וזהו "ועשית ציץ" לשון זכר, שהוא הארה הנמשך מלמעלה (משא"כ ציצית לשון נקבה, שהיא בחי' תפילה). ועי"ז נמשך להיות גילוי י"ה בו"ה היינו אהוי"ר בגילוי, וזהו שמשה הוא העושה את הציץ. ו"זהב טהור" הוא בחי' אהבה כאש. "ופתחת עלין פתוחי חותם" הוא בחי׳ אותיות דבינה, משא"כ החכמה היא בחי' ברק שאין בה אותיות. והוא בחי' אותיות התורה, שהם כאותיות ״אברהם״ הנחקקות בשעוה, שאין להם ערך לבחי' אברהם עצמו, וכך המשכת התורה בחכמה ובינה, הוא בחי' עשייה, כמ"ש כולם בחכמה עשית, והו״ע לימוד התורה לשמה הוא להיות התלבשות אוא"ס בתורה.

"קדש להוי'" קודש למ"ד הוא בחי' המקיף הנמשך באתעדל"ת ע"י המצות, ול' הוא ג' אורות מקיפין דכח"ב, והוי' הוא שם הוי' דלעילא שאין אתעל"ת מגעת שם, ולכן הוא למעלה. ולכן שם הוא "לרצון תמיד". ובעבודה הוא בחי' הרשימו שנשאר מאהבה אחר התפילה, שיהי' תורתו קבע ומלאכתו ארעי, שיהי' "תמיד לרצון", שעיקר המכוון יהי' לעבודת ה'. וזהו "והי' על מצח אהרן", כי אהרן הוא בחי' אהבה רבה, ובחי' המצח שבו הוא ההסכמה, בחי' ציץ, מהאהבה. משא"כ משה הוא בחי' הדעת שהוא בחי' פנימיות ולכן לא שייך לומר על בחי' משה ענין של הסכם וחיצוניות).   

"ונשא אהרן את עון הקדשים", בחי' "נשא עון", להיות המשכת שם הוי' הב' בחי' י"ג מדות הרחמים.    

זכור

זכור את אשר עשה לך עמלק (פד, ב)

זכור גו' עמלק, הנה בכל נפש מישראל ישנו בחי' יציאת מצרים בכל יום, ואח"כ ישנו מלחמת עמלק.

וביאור הענין הנה מקור כל נש"י נק' לב, ובכל אחד מישראל ישנו נקודת הלב, שכל חפצה ותשוקתה להתכלל בה', ורק שישנם חילוקים באופן גילויה.

והנה, בחי' גלות מצרים הוא שנקודת הלב הוא בחי' קטנות, בחי' אמונה בלבד, כמ"ש "ויאמן העם". ויציאת מצרים הוא ענין "אעלה אתכם מעני מצרים", שנקודת הלב יבוא בגילוי הדעת האדם, ועי"ז האהבה הוא בהתלהבות כרשפי אש.

והנה, אהבה זו היא בחי' אהבה בתענוגים, וזהו "אל ארץ זבת חלב ודבש", בחי' תענוג.  

אך כדי להגיע לבחי' "ארץ טובה ורחבה" הוא על ידי "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר", בחי' "לכתך אחרי במדבר", בחי' אחוריים. דהנה, בחי' פנים הוא כשפנימיות הלב בא בגילוי ממש, ובחי' אחור הוא כאשר מכריח את ליבו על ידי ההתבוננות, אך הוא עדיין בחי' אתכפיא, בחי' קבלת עול מלכות שמים.

והנה, עי"ז נעשה השם שלם. שעל ידי שההשגה שהמוח בא בגילוי בלב, הנה באתעל"ת אתעדל"ע, שבחי' י"ה, עלמא דאתכסיא, בא בגילוי בבחי' ו"ה, עלמא דאתגליא. וענין הכסא שלם, הנה כסא הוא בחי' השפלה למטה, והוא ענין המצוות שבאו בגשמיות.

והנה זה לעומת זה עשה אלוקים, שבישראל נאמר "כי עם קשה עורף", שיש בהם הכח והתוקף ללכת אחרי ה' בבחי' אחוריים. אך גם בלעו"ז ישנה בחי' זו, והוא בחי' עמלק, שגם כשלבבו יבין גדולת ה' יעשה ההיפך ממש. וזהו עמלק, עם מלק, לשון כריתה, שההשגה שהמוח לא תבוא ללב.

והנה, בזמן הגלות, הנה "מלחמה לה' בעמלק",שהאדם אינו יכול לכבוש את עמלק לגמרי, שיהי' גילוי פנימיות הלב, אלא לה' המלחמה. אך "והי' בהניח", כשנאדם יבוא לבחי' ארץ טובה ורחבה, אהבה בתענוגים, אזי "תמחה" בעצמך "את זכר עמלק".  

ביאור הדברים אין השם שלם (פה, ב)

שם הוי' הוא בז"א וכסא הוא במלכות. והנה, מלכות נק' לב שהוא עצמיות ומהות החיות, ובפנפש למטה הוא בחי' פנימיות הלב. והנה, גלות מצרים הוא כשבחי' המלכות עורדת לבי"ע בכל לילה "ותתן תרף לביתה",ואח"כ חחוזרת ועולה, ומתחילה היא בחי' אחור באחור, ואח"כ פניםפ בפנים. ובעבודה הוא שהשכל מכריח אומחייב את האהבה, אך עדייםן אין התענוג נרגש. ומבחי' אחור באחור מעשה פנים בפנים, שבבחי' פנים התענוד הוא בהתגלות (ע"ד תורה ומצות, שהחיצוניות הוא גשמיות המצוה, והפנימיות הבחי' הרומזים בה, ובפנימיות מתגלה התענוג). והכסא שלם, הוא בחי' מלכות שבנינה מהגבורות, בחי' עובד אלוקים נגד טבעו, וזהו כי עפ קשה עורף וסלחת. אך זה לעומת זה הוא בחי' עמלק, שאחוריים דקדושה הוא חוזק ההתגברות מחמת חיוב השכל,, ועמלק הוא לעומת זה, חוזק לעשות נגד השכל, הגם שהשכל מחייב, והוא בחוצפה בלא טעם. והנה, בזמן הגלות נאמר "מחה אמחה", "מלחמה להוי'", היינו בחי' אחוריים, ובה "והי' בהניח גו' אל ארץ טובה ורחבה", בחי' אהבה בתענוגים, אזי "תמחה" מעצמך.  

כי תשא

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. כן דרך ה' לבני ישראל, שכל ענין של ריחוק וגבורה הוא רק כדי שאח"כ יהי' בחי' ימין וקירוב. ולהבין הענין בעבודה יובן בהקדים ענין הקל קול יעקב, ב' קולות, קול התורה וקל התפילה. דענין התפילה הוא מלמטה למעלה, שיתבונן בזה ש"ראה נתתי לפני גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", שהחיות של כל דבר הוא הרוחניות והאלוקות, ועי"ז יבוא לאהבה שבאה מראי' חושית של חיות כל העולמות.

ואהבה זו שבאה מראי' חושית נמשכת מלמעלה, "וה' עליהם יראה". ועל זה תיקנו כל סדר התפילה, שאנו מבקשים שיאיר עלינו אור האהבה בהתגלות. דהנה, המלאכים אין אומרים קדוש עד שבני ישראל אומרים קדוש, והוא מפני שהמלאכים עצמם אינם אומרים קדוש והם רק בטלים לחיות שבהם, כי הם בתכלית הביטול, ורק בני ישראל, מצד הגוף שלהם, הם מציאות יש, והם אומרים קדוש, שה' קדוש ומובדל מהם, ועי"ז נעשה יתרון האור מתוך החושך, ורק עי"ז נמשך בחי' יתרון זה גם להמלאכים (שמצד עצמם אינם בבחי' מציאות ולכן אינם יכולים לומר שה' קדוש ומובדל ממציאותם).

והנה, כל זה הוא בחי' מלמטה למעלה, ובחי' התורה הוא המשכה מלמעלה למטה, והוא בחי' "ובכל נפשך", שיומשך בכל חלקי הנפש. "ובכל מאדך" הוא בחי' התשובה, שהוא אהבה יותר מכפי מידתו, והוא בחי' ביטול הנפש במציאות ממש להשתפך אל חיק אביה. והזוכה לבחי' זו הוא הבעל תשובה מפני שהי' תחילה בארץ צי' ועיף, ואז נעשה "ויזעקו אל ה'", ועי"ז מתגלה אהבה רבה ועצומה בכלות הנפש.

וזהו "שמאלו תחת לראשי", שמבחי' ריחוק שהי' בו מקודם נעשה בחי' הרמת ראש, בחי' עבודת הראש של הנשמה. ובחי' "שוב" שאחר זה הוא בחי' "וימינו תחבקני", תורה ומצות שהם נמשכים למטה, והם מחבקים את האדם, כמשל המחבק את חבירו מאחוריו ואינו מניחו ליפול, ועד"ז הוא ענין תורה ומצות, שגם כשהאדם פונה לעסקיו הם אוחזים את האדם שלא יפול ממדריגתו, להיות בבחי' פנים בפנים.

וזהו "ונתנו איש כפר נפשו בפקד אותם", כשיפקד ויחסר פגם האות שלהם, אזי התיקון הוא ע"י הצדקה שעי"ז מקשר ומעלה את נפשו לה'.          

זה יתנו כל העובר על הפקודים (פו, ג)

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל". כתיב "נודע בשערים", שהקב"ה הוא הבעל ומשפיע אהבה ויראה לכנס"י, לכל חד לפום שיעורא דילה. אך להבין מהו ענין הבחירה. הנה כתיב "ואהבת", שבזה ב' פירושים, לשון ציווי ולשון הבטחה, לשון ציווי הוא על האהבה שבאה ע"י ההתבוננות, שמתבונן בשכלו באחדות ה', איך שכל העולמות הם בטלים בביטול גמור, והיש הוא שקר גמור, ולכן לא יחשוב כלל בדבר גשמי, אלא יהי' במס"נ. אך מפני שאי אפשר שלא יחשוב כלל, לכן צריך לקשר מחדו"מ שלו לה' ע"י התורה והמצות. וזהו האהבה התלויה בבחירת האדם. ו"אהבה" לשון הבטחה הוא האהבה הבאה מלמעלה, והוא בחי' שמיעה שלמעלה מהתבוננות. וזהו "שקל הקודש" בחי' כסף, "נכסוף נכספתה", שהוא בחי' אהבה, וב' בחינות אהבה אלו הנה כל אחד כולל י', בחי' שכל ומדות. וזהו "עשרים גרה השקל" שקאי על ב' בחי' אהבה אלו. וזהו "כל העובר על הפקודים", כענין "וה' פקד את שרה", היינו הנשמות שמקבלים את האהבה מלמעלה. אך לא כל אחד זוכה לזה, אך מחצית השקל הוא בחי' האהבה הראשונה שהיא חיוב על כל אחד, "כל העובר על הפקודים", גם למי שעבר ח"ו על איזה מצוה, אעפ"כ חובה עליו ליתן מחצית השקל, בחי' עשר שלו.

ויקהל

ויקהל משה גו': בציווי הקב"ה למשה נאמר תחילה כלים, ואח"כ היריעות, ואח"כ שמירת שבת, ואילו בציווי משה לישראל נאמר בסדר הפוך. הנה, כלים קאי על התורה שבא בפנימיות, והיריעות קאי על לבושי התומ"צ שהם בבחי' מקיף.

ויובן בהקדים "אני הוי' לא שניתי" דכל הבריאה הוא רק מבחי' הארה, מבחי' מדת המלכות.

והנה, מדת המלכות הוא א"ס, ולכן ההמשכה ממלכות הוא בבחי' סובב וממלא, שעיקר האור נשאר בבחי' מקיף, ורק הארה מצומצמת נמשכת בפנימיות. וזהו אחד הטעמים שההמשכה מבחי' המלכות נקרא בשם אור, דגם האור אינו בא בפנימיות בדבר אלא הוא מקיף עליו.

והנה, עד"ז הוא בהמשכת אוא"ס שע"י האדם, שהמצוות ממשיכים בבחי' מקיף, שזהו"ע היריעות, וזהו שהיו ז' מינים ביריעות, "תכלת וארגמן גו'", שהם כנגד ז' מדות העליונות.

והתורה הוא בחי' הכלים. אך מקודם צריך לבאר ענין השבת, דבשבת ישנה נשמה יתירה (אף שלכאורה האדם אינו מרגיש שינוי בחיותו ביום השבת). ויובן בהקדים ענין ואהבת, שע"י ההתבוננות בהוי' אחד, איך שהז' רקיעים וארץ בטלים ליחודו ית', הנה עי"ז יבוא לבחי' ואהבת.

והנה כל זה הוא בששת ימי החול, שאז הוא זמן העבודה, והאהבה שע"י ההתבוננות הוא בחי' עבודה, אך בשבת מאיר האהבה שלמעלה מההתבוננות. וזהו מרצון שלמעלה מטו"ד, ובחי' זו מאירה בשבת, וזהו "שער גו' הפונה קדים יהי' פתוח", "קדים" הוא בחי' שלמעלה מחכמה, ובחי' זו מתגלה בשבת.  

וזהו "שבת שבתון לה'", שהכלי להמשכת רצון העליון שלמעלה מהשכל הנמשך ומתגלה בשבת, הוא הרצון התחתון שנולד מן השכל והתתבוננות בכל ו' ימי המעשה, שהוא הכלי לגילוי רצון העליון בשבת (וזהו "א-ל דעות הוי'", שדעת הוא לשון רצון, וב' הרצונות הנ"ל מתחברים יחד).

והנה, כשרצון העליון מתלבש ברצון התחתון ביום השבת, אזי נמשך ממנו ג"כ הארה בכל ששת ימי המעשה, וגילוי הארה זו הוא בשעת התפילה דחול, שהתפילה הוא הממוצע בין ימי החול ליום השבת (וזהו שהתפילה הוא בחי' סולם).

והנה, ע"י התורה ג"כ ממשיכים מרצון העליון לרצון התחתון, דשורש התורה היא מרצון העליון (ורק שמחכמה נפקת ונתלבשה במדות). והנה, התורה היא נגד כלי המשכן שולחן ומנורה (דהארון הוא שורש התורה), דששה קני מנורה קאי על ששה סדרי משנה, שמחוברים לגוף המנורה בחי' תושב"כ ע"י כפתור שהוא עבה יותר משאר המנורה, שהרי תושבע"פ מוסיף בתושב"כ וכן להיפך, ומקום החיבור הוא עב יותר. והשולחן הוא בחי' התורה שהרי התורה היא בחי' לחם. משא"כ המצוות הם בחי' מקיפים, בחי' יריעות המשכן.

וע"פ כל הנ"ל יובן שמשה הקדים את ציווי השבת ליריעות וכלים, כי האדם הוא בגוף גשמי ולכן תחילה צריך לעורר בחי' אתעדל"ת, שזהו בחי' שבת אותיות תשב, שהו"ע עליית הנפש, ועי"ז נמשך בחי' המקיפים, דכל המשכה מלמעלה הנה מתחילה נמשך האור בבחי' מקיף על המקבל ואח"כ נשפע ונמשך ממנו הארה הפנימיותו, ולכן הקדים היריעות לכלים.

וכ"ז הוא הסדר בעבודת האדם, אך בענין ההמשכה מאוא"ס הוא להיפך, דמתחילה צריך להיות הכלים, דכל המשכה הוא ע"י צמצום עצום, שיהי' הארה מועטת ושיוכלו הנבראים לקבלו, שכ"ז הוא בחי' פנימיים, ומבחי' זו נמשך בחי' מקיף על העולמות, שהו"ע יריעות המשכן. ואח"כ בגמר ירידת ההשפעה למטה הוא בחי' שבת אותיות תשב, שהו"ע המנוחה וההסתלקות אל עצמותו.       

קחו מאתכם תרומה לה' גו' יביאה את תרומת ה' (פח, ד)

להבין ב' בחינות תרומות אלו, אחת להוי' והשנית תרומת הוי'. והענין דתרומה הוא לשון רוממות ולשון הפרשה. ולהבין ענין הרוממות הנה יש ב' בחי' ממכ"ע וסובכ"ע, בחי' ממלא הוא כמשל הנשמה המתלבשת בגוף בכל אבר לפי בחינתו כו'.

ועד"ז בענין השתלשלות והמשכת החיות מאוא"ס בעולמות, שהוא בכל עולם לפי ענינו, דבג"ע מדור הצדיקים הגדולים הוא בחי' ראש, ובעולם המלאכים שעיקר מהותם הוא אהוי"ר, ויש מלאכים שהם בבחי' חיצוניות, שהוא בחי' המדות המלובשים בידים. דזהו "אתה עשית את השמים גו' הימים גו' ואתה מחיה את כולם", שהחיות מבחי' ממלא נמשך בכל עולם לפי ענינו.   

ובחי' סובב הוא שאינו מתלבש בתוך העולם. וזהו "ארוממך אלוקי המלך", שבחי' הרוממות - סוכ"ע - נמשך בבחי' ממכ"ע - "אלוקי", בבחי' מלכות.

אך להיות הכח הזה להמשיך בחי' סוכ"ע בממכ"ע, הוא ע"י אכילת מצה שקודמת לעבודת הבירורים דימי העומר, דמצה הוא בחי' אתכפיא וביטול, שעי"ז פועל למעלה ג"כ בחי' אתכפיא שהוא בחי' הסתלקות עצמותו להיות בחי' ברכה והמשכה בבחי' מלכות. וזהו תרומה להוי' - שהוא בחי' הביטול מלמטה למעלה.

ואח"כ כתיב "כל נדיב ליבו יביאה את תרומת הוי'" תרומה הוא בחי' תרי ממאה, היינו המשכה מבחי' הוי', בחי' סוכ"ע. והמשכה זו הוא ע"י הנדיבים שהם האבות, כי נדבן הוא משפיע לזולתו, וזה הי' מעשה האבות להשפיע כו'.

מגילת אסתר

יביאו לבוש מלכות. הנה כל בחי' אלו, לבוש סוס כתר, הם הבחי' שנתגלו במתן תורה, ונתגלו גם כן בפורים בימי מרדכי, שאז הי' גמר הקבלה.

ויובן בהקדים שיש מעלה בלימוד התורה ויש מעלה במעשים טובים. ונבאר עתה את מעלת קיום המצות על דברי תורה. הנה החכמה היא ראשית ההשתלשלות דממלא כל עלמין לפי מדריגתו, אך הארת והמשכת אוא"ס במעשה המצוות גשמיות הוא בבחי' סוכ"ע בדרך דילוג. דהתהות הגשמי הוא מהארת בחי' סובב, ששם כחשכה כאורה. וזהו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, כי חכמה הוא בבחי' ממכ"ע, משא"כ תשובה ומעשים טובים היא המשכת הסובב (אך המעשים אשר לא לה' המה, אף שגם הם מבחי' הסובב, מ"מ יש שם לבוש והסתר פנים המכסה ומסתיר על אור ה' וקדושתו).

והנה על הארה זו שמבחי' סובב נאמר "הוי' מלך גאות לבש", שהוא בחי' יחיד, שבה אין העולם תופס מקום, ורק שבחי' מלכות נמשך לבחי' "חי העולמים", על דרך המלך שרק שמו מתפשט במדינה.

וזהו "יביאו לבוש מלכות", שההמשכה שיימשך בבחי' מלכות תלוי באתעדל"ת - "יביאו" - דקיום המצוות.

ולכן אמרו חז"ל שהנביאים והכתובים עתידים ליבטל ומגילת אסתר והלכות אין עתידים ליבטל. דהנה ענין הביטול פירושו שיהי' אוא"ס בגילוי כל כך עד שגילוי הנביאים יהי' כזיו השמש בשמש (ולא שיתבטל לגמרי ח"ו). אך מגילת אסתר ענינה "ואנכי הסתר אסתיר" שהוא רק נס המלובש בטבע, אך מ"מ זה מורה ששרשו מאוד נעלה, כמשל האבוקה שמאירה למרחוק, דאף שהאור הוא רק אור מועט, אך מזה שמאירה בריחוק יודעים ששרשה הוא מאבוקה ולא מנר, ולכן הגילוי דמגילת אסתר לא יתבטל לעתיד. ועל דרך זה הוא בענין ההלכות שבאו בדברים גשמיים. והנה כדי להמשיך אור זה שאינו מתבטל אמרו ישראל נעשה ומשמע בעת מתן תורה, שהוא ענין ביטול הרצון לבעל הרצון, וזהו ענין כתר מלכות דתרי"ג מצות וז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור אותיות כתר.

אך בחי' הלבוש וכתר מלכות צריכים לבחי' סוס, והוא בחי' צירופי אותיות התורה. וכל זה נמשך בפורים שאז קבלו מה שהחלו במתן תורה.

אך להבין מ"ש "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", מאין זכה לבחי' הללו? הנה, המן הוא בחי' גסות וחוצפה המגביה עצמה בבחי' מקיף, "המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ", ויש המן לאחר הבירור והוא ענין ההגבהה בדרכי ה', ליבו למעלה, בחי' תשוקה וצימאון לעלות למעלה, שדוקא ע"י ההעלאה יכול להיות בבחי' ביטול והמשכה, בחי' ליבו למטה. והגבהה והתנשאות זו הוא בחי' המן לאחר הבירור, והוא בחי' הלבוש וסוס, משא"כ בחי' כתר אין בלעו"ז בחי' זו, ששם הוא בבחי' ביטול רצון לגמרי.

ביאור על הנ"ל (צא, ב)

התורה היא פירוש וביאור המצות. דשורש התורה היא מוחין סתימין שבכתר, אך שורש המצות הם בכתר שבכתר, בחי' חיצוניות הכתר שאינו בא לידי גילוי כ"א בחיצוניות, ע"י משל.

והנה, על הכתר והמוחין מלביש בחי' לבוש, ה' מלך גאות לבש, בחי' אוא"ס המקיף את כל מקום החלל, ומאוא"ס נעשה התהות הכלים, דהתהות מאין ליש הוא דוקא מאוא"ס עצמו שהוא כל יכול. והנה שורש המצוות הם בכתר שבכתר, בחי' חיצוניות כנ"ל, ולכך הן מלובשות בגשמיות ממש, משא"כ התורה שרשה מבחי' פנימיות הכתר, בחי' פנימיות, ולכן יש מעלה בתורה שהיא בחי' פנימיות, ויש מעלה במצות שהם בבחי' חיצוניות אך שם הוא גילוי אוא"ס הסובב.

וסוס אשר רכב עליו המלך: הנה ארז"ל בלילה רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עלמין, שהן ח"י ברכאן דצלותא, שעי"ז נמשך מבחי' חכמה ע"י השדרא עד לרגליים. והנה הכרוב הוא בחי-' פני אדם ורק שישנו אפי רברבי ואפי זוטרי, ואפי זוטרי הוא בחי-' סוס, שהוא מבחי' שם ס"ג שלמעלה משם מ"ה שהרי האבוקי שמאירה במקום רחוק היא גדולה ביותר בשרשה. וריצת אדם נמשך למלאכים, אך ריצת הסוס הוא למעלה מריצת אדם.

תוספת ביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות (צב, ב)

להבין ההפרש שביו תורה למצות מעשיות. דהנה מבואר שתורה הוא מבחי' פנימיות, והמצות - שהם בדברים גשמיים - הם מבחי' סובב שאינו בגדר השתלשות. אך לכאורה גם להיות החכמה מבחי' א"ס הוא בחי' יש מאין שמבחי' סוכ"ע.

בהקדים, שיש ב' מיני המשכות מאוא"ס, הארת הסובב שהוא מחי' את כל העולמות. והנה, מבחי' הסובב לא הי' המשכת להיות י' ספירות, שמפני שהרצון הוא א"ס לכן הי' נמשך ספירות אין קץ. ומה שנאצלו י' ספירות הוא ע"י הצמצום וקו וחוט. אך להיות הגבלת החכמה בבחי' כלי, שתכלה בחי' חכמה ותתחיל ספירה אחרת הוא מחמת אוא"ס הסובב, כי רצון העליון הוא להיות כלי מגביל לבחי' חכמה כדי שתהי' ספירה אחרת בכדי שיתקיים המחשבה דאנא אמלוך. ואףך שאור הסובב הוא מבחי' בלי גבול, מ"מ הכלי נעשה מהכאת אור מקיף באור פנימי, ומשניהם יחד נעשה הכלי. נמצא שהתהוות החכמה הוא ע"י הצמצום ומקום פנוי, ורק שאחר שנתהוה בחי' חכמה הנה בחי' הסובב נותן לה כלי המגבילה.

ובזה יובן ההפרש בין החכמה ליש הגשמי, דמרוחניות החמכה נשמך החכמה המלובשת בגשמיוצת, דהחכמה עצמה נמשכה מרוחניות, אך לא הגשמיות ממש, דמהןת הגשמיות נתההוה מאור הסובב, להיות יש גשמי כלי ומגביל לבחיק הרוחניות. ולכן דוקא על ידי האתרוג גשמי יעורר למעלה מעלה מאוד. וממוצא דבר נשמע מעלחת המצות מעשיות שהם המגסילים קדושה בדבר גשמי זה, והכח להדבלה זו הוא מבחי' סובב, וגם מהות הדבר גשמי נמשך ג"כ מסובכ"ע. משא"כ הארת חכמה עילאה אין בה הארת הסובב אלא להגביל היש, אבל מוהתה נמשך מהקו וחוט.       

ומרדכי יצא מלפני המלך (צב, ד)

פורים הוא כמו יוה"כ, שהוא ענין העלאה, וההעלאה - אך שישנו עוונת המבדילים - הוא ע"י העליק למעלה ששם כחשכה כאורה, וההעלאה הוא ע"י שביוה"כ הוא בחי' מ"ת דלוחות שניות, והלוחות הוא בחי' פנים בפנים, שרצונו קשור לה', וכל עניני הגוך הוא בבחי' אחור, בלא לב ולב.  

אך הנה ידוע שכל אחד רוצה תמיד לידבק בבורא ית' ומתאמץ וכו' אך אינו משיג שום דבר. ויש שוטים שנופלים מזה. אך האמת הוא שבגלות הו"ע "אברהם לא ידענו", שבחי' אברהם, ממכ"ע, אינו בהתגלות, אך "אתה הוי' גואלינו", שבחי' הי' הוה ויהי' הוא גואלינו. שגם עכשיו ה' עונה אך זהו בהתלבשות בטבע. דבדורות הראשונים היו מתפללים ונענים, אך עכשיו "ואני תפילה", שאני - כנס"י - תפילה - מלשון חיבור - להקב"ה. וזהו "ובמות אביה ואימה" - שזהו בחי' אברהם. וההתגלות הוא ע"י "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש גו'" שקאי על ששה סדרי משנה, "מלכות" זה סדר זרעים, "תכלת" סדר מועד, כו'.   

כי אברהם לא ידענו (צג, א)

להבין מ"ש בע"ח ש"בלילה ההוא נדדה גו'" הוא הארת יסוד אבא בנטקבא שלא ע"י ז"א. אך הענין שבין המאציל לנבראים צאיך להיות ממוצע, והוא עשר ספירות דאצי', וחכמה דאצי' היא בחי' הממוצעת, שיש בה מא"ס, אך יש בה גם חכמה תתאה, בחי' נברא, והוא השורש דחיות הנבראים שבבי"ע, שהוא בחי' הדיבור ממכ"ע.  

וצריך להבין איך נתהוה בחי' דיבור להחיות עולמות מבחי' חכמה עילאה. והענין, דהשפעת החכמה לדיבור הוא ע"י המדות. ובזמן הבית היו ישראל בבחי' פנים בפנים, שבפנים מאיר ומתגלה עיקר חיות האדם והחושים, ואז המדות ממשיכים למלכות בבחי' פנים את ההשפעה שקיבלו מהמוחין. אך כשחטאו ישראל כתיב "פנו אלי עורף", שרק אלוקים שהמדות נמשכים למלכות. והנה כשנאדם פונה לה' בבחי' פנים, ובהתעסקותו בגשמיות. הוא בחי' אחור, אזי ממשיך מלמעלה בבחי' פנים, "יאר ה' פניו אליך", "והנערה יפת תואר וטובת מראה".

והנה, נזכר בעץ חיים שבזמן הגלות הנוקבא מקבלת מוחין שלא ע"י ז"א, והוא המשך אדם שמדבר דברי חכמה ללא שמתלבש תחילה במידות. דבזמן הגלות המלכות אינה מקבלת כדרך השתלשלות אלא מבחי' סובב, ולכן נאמר ואני תפילה, שהמלכות עצמה היא תפילה, לשון התקשרות, בחכמה עילאה.

וזהו "כי אברהם לא ידענו", כי בזמן הגלות המדות אינן מאירים בגילוי. אך לעת"ל יהי' זו"נ שוים בקומתם, שני מלכים בכתר אחד.

והנה פורים ויוה"כ שניהם ענינים המשכת יסוד אבא בנוקבא.

והנה בזמן הגלות כל הניסים הם בהעלם, כי בזמן הבית כשהמדות הם בהתגלות, אזי מאיר הנס בגילוי, אך בזמן הגלות הנה הארת הסובב צריך לבוא בדברים תחתונים דוקא, בחי' לבושי הטבע.

והנה אסתר עשתה הכל מעצמה בלי עצת מרדכי, כי בטח בה לב בעלה - בחי' מוחין - שתעשה הכל כשורה. ואסתר קירבה את מרדכי אליה כי הקליפה מתבטלת כשמתקרבת אל הקדושה. דהנה המן הפיל פור, כי רצה להתדמות לקדושה, בחי' הגורל דיוה"כ, ורצה לתלות את מרדכי כי רצה לקבל חיותו של מרדכי, אך "ונהפוך הוא" שבית המן ניתן למרדכי.  

ויושט המלך לאסתר (צג, ד)

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב גו'". להבין השינויים בפרשה זו, שבפרשה שלמעלה נאמר "ויושט גו' את שרביט הזהב אשר בידו", ושם נאמר "ותגע בראש השרביט", ופה משמע שנתן לה את כל השרביט. ולהבין ענין זה בכל זמן מהו. הנה כנס"י נקראת "אסתר" כאשר האהבה הוא בהסתר ובבחי' מקיף.  

והנה, אמרו חז"ל שכל המועדים בטלים לעת"ל חוץ מפורים. והענין, דענין שבת ומועד הוא שאז הוא עליית העולמות והניצוצים נתבררו ע"י בנ"י, ועי"ז מתעלים נשמות ישראל, שהאהבה מתגלה בגילוי. וזהו "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן", "עשן" נעשה ע"י שהאד שורף את ההיפך ממנו, את הלחלוחית, וכך כשמתגלה אור האהבה בשבת ויו"ט הוא שורף ומכלה את הדבר ההיפך, בחי' הסט"א. "מקוטרת" נעשה מבירור הדברים הדקים, שאינם ההיפך ממש מהקדושה. "מור" הוא בחי' מרירות שנעשה לאיחר העלי' מם ההיפך, שעי"ז באים לבחי' "לבונה" שהוא השמחה. וזהו "ששה חדשים גו' ובתמורקי הנשים, ובזה הנערה באה אל המלך".

והנה, כל העליות בשבת יו"ט נקראה נגיעה בראש השרביט, "שרביט" הוא המשכת אוא"ס ב"ה והוא חיות כל העולמות. והנשמה יכולה לגעת רק בקצה התחצון של השרביט שהוא ההתבוננות באור הממלא כל עלמין וסוכ"ע. אך ראש העליון הוא כשמתלהבת ומתלהטת מההתבוננות בעצמות אוא"ס, ש"לית מחשבה תפיסה ביה", ואינו בגדר עלמין כלל. וזה יתגלה לעת"ל דוקא בתחתונים. ומעין זה הי' בפורים שנתהפך לב אחשורוש לטוב, שהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא, ונגלה כבוד ה' במקום החושך דוקא.         

ולכן אמרו חז"ל שגם הלכות אינם בטילות, מפני שגם הלכות הוא בחי' רצון ה' שבא בדבר גשמי, שכשעוסק בצרכיו הרי אין זה מצוה, אך אם עושה זאת עבור חבירו, כגון שומר אבדה וכיוצ"ב, אזי זהו מצוה, וא"כ כשעושה מצוה בדבר גשמי ה"ז בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא.

ועם כל הנ"ל יבואר ענין אסתר. שבתחילה היא בבחי' "עולה מן המדבר", שהיא "בחצר הפנימית", שגם החצר הפנימית למדבר יחשב נגד בית המלך ממש. ואז היא בבחי' "ותגע בראש השרביט", שכל העליות הוא רק בבחי' "ראש השרביט", כנ"ל. אך אח"כ "ותפול גו' ותבך ותתחנן לו", הוא בחי' התעוררות רחמים רבים על ניצוץ אלקות שנתלבש בלבושים גסי הרוח מבחי' "רעת המן", ועי"ז מתהפך החושך לאור, ולכן "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב", שיאיר אור ה' בגילוי למטה, "ותקם אסתר", בחי' "אשת חיל עטרת בעלה".    

ותוסף אסתר (צד, ג)

ותוסף אסתר גו' ותפול לפני רגליו ותבך גו'. וצריך להבין מהו בחינת רגליו והלא אין לו דמות הגוף. אך הענין דנשמות ישראל נקראים בשם אסתר כאשר בחי' רחל - בחי' כצאן טבחה, שרוצה להתככלל במקורו - הוא בבחי' הסתר והעלם באדם, והסתר זה הוא בחי' "ביום ההוא".    

דהנה, יש בחי' "היום הזה" שהוא בחי' גילוי, כמו המלך שכל מדינותצ המלך בטלים אצלו מחמת שרואים את המלך. ועד"ז הוא גילוי אלוקות לאדם כאילו רואה. ושינו בחי' "לילה ההוא" שהוא העלם לגמרי, אך גם ב"לילה" יכול להיות "לילה הזה" כשהאמונה הזכה וטהורה היא בהתגלות כאילו רואה ממש.  

והנה, בחי' עמלק מלחמה להוי' מדור דור, מפני ששאר האומות, ושאר המדות רעות, מתבטלים לפני הקדושה. אך עמלק הוא בחי' גסות הרוח, שבא ע"י "מחשבת המן". והעצה לזה הוא ותפול לפני רגליו" היינו בחי' המלאכים הנקראים רגל (כמ"ש "שרפים עומדים ממעל לו"), וזהו "ותבך ותתחנן לו", להעביר מחשבות הרעות.   

חייב אינש לבסומי בפוריא (צה, א)

"חייב איניש לבסומי בפוריא כו'". אמרו חז"ל "אין השם שלם ואין הכסא שלם כו'". והענין, שכמו שבקדושה נאמר "אני ראשון", בחי' סובב כל עלמין, "ואני אחרון", בחי' ממלא כל עלמין, כך בעמלק ישנו בחי' "ראשית גוים עמלק", בחי' עמל, שורש ומקור הז' מדות רעות, ויש בחי' "ואחריתו עדי אובד", שהוא הסיום וההתגלות של כל אחד מהמדות רעות.

והנה כתיב "כי חלק הוי' עמו", שבכל נפש ישנו בחי' שם הוי', ו' של שם הוי' הוא בחי' ו' מדות, אהבה יראה ורחמים, לתורה עבודה וגמ"ח.

וה' של שם הוי', הוא בחי' ב' קוין מחוברים, בחי' מחשבה ודיבור, והקו הג' הנפרד הוא בחי' המעשה.

ושורש ו"ה הוא י"ה, אות י' הוא ראשית למקור התהוות העולמות, ואות ה' הוא התפשטות אורך ורוחב. ואות י' פועל הביטול באות ה'. אך אם האדם מפריד את עצמו ואת מדותיו (בחי' אות ו') מהביטול אזי אין השם שלם. ומזה באים ז' מדות רעות. "ואין הכסא שלם", דענין הכסא הוא התלבשות התורה בדברים גשמיים, ולימוד התורה צריך להיות לשמה, להמשיך בחי' אחד בתורה, משא"כ האומר "אין לי אלא תורה", שהוא בחי' עמלק המפריד.

והנה, העצה לבחי' עמלק הוא בחי' "יד על כס י"ה". יד, ללא ה"א הידיעה (דלא כמו "היד הגדולה" או "היד החזקה") הוא בחי' "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "יד רמה" שלמעלה מגילוי בעולמות ולמעלה משורש למקור בהתהוות, למעלה משם הוי'. וענין "יוצאים ביד רמה" הוא העלי' לבחי' תשובה שקדמה לעולם, ועי"ז אין עמלק יכול להעלים, אלא השם שלם והכסא שלם.

והנה, ענין מצות לא תעשה הוא שיהי' גילוי שם הוי', ורמ"ח מ"ע הוא המשכת בחי' אוא"ס. והנה, מעמלק יצא המן, שמכסה על בחי' י"ה, וא"כ כד אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא נעשה המן בחי' לבוש וסוס להמשכת מ"ע. וזהו "מהר", כי בבוא המשיח נאמר "ואת רוח הטומאה אעביר", משא"כ עתה יכול להתברר.

והנה, יום הכיפורים הוא כפורים, ורק שבפורים הגילוי הוא ע"י אכילה ושתי' וע"י יין המשכיר, ביטול הדעת.

וזהו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן" - המכסה על י"ה, בחי' ל"ת, "לברוך מרדכי", בחי' מצות עשה, בחי' ו"ה, כי עולה למעלה מבחי' י"ה ומבחי' ו"ה. ובפורים מתגלה בחי' זו, והארה מזה מתגלה בקריאת שמע במס"נ באחד ואהבת.

ובבואה לפני המלך (צו, א)

אמרו חז"ל "שית אלפי שנין הווי עלמא וחד חרוב", ובשית אלפי שנין ישנם ירידת ועליות, וכל העליות, גם העליות הכי מעלות הם רק מבחי' שם והארה. אך חד חרוב או בעלי' שאין עלי' אחריה בשמיטה זו. והנה בשית אלפי שנין העיקר הוא תורה ומעשים טובים, שבה ישנו רצון העליון, ורצון הוא חיצוניות התענוג. וברצון ובתענוג יש ג"כ כמה בחי', ופנימיות הרצון והתענוג הוא שאינו רוצה שום דבר לא לדבקה בו ית', בחי' "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי". וזהו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים" - פנימיות הלב - "מכל חיי עוה"ב" - כי התענוג בגן עדן הא ע"י ההשגה. וזהו "ובבואה לפני המלך", עליית כנסת ישראל למעלה מבחי' מלך שהוא הארה, בהתעלות הרצון לדבקו בו ית' בכבודו ובעצמו. ואזי "אמר עם הספר ישוב מחשבתו".   

וביאור הענין, כל עובדת האדם בעוה"ז הוא לברר בירורים ע"י בחי' חכמה. והבירור הוא במחשבה, שע"י חשוב על הדבר הוא לוקח את הטוב ודוחה את הרע. ובחי' מחשבה - צירופי אותיות - נקרא ספר. וע"י עבודת הבירוריןם של האדם, הנה באתעדל"ת אתעדל"ע שהקליפה עולה לבחי' מחשבה ועי"ז היא מתבררת והרע נדחה - "ומשם אורידך", דהעלי' של הסט"א הוא רק כדי שידחה ע"י הבירור, כי בהיותה למטה אין תופסים מקום כלל כמשל הצואה שבבית הכסא שאין שמים לב אליה. והנה התעלותם לבחי' מחשבה הוא דוקא לאחר התעלות כנסת ישראל.

וקבל היהודים את אשר החלו לעשות (צו, ג)

וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות. הנה אברהם הי' בבחי' הלול לנסוע הנגבה, בחי' רו"ש למדת אהבה. אך מעלת אברהם היה מצד נשמתו ולא כל אדם זוכה לזה. ולכל ניתנה התורה, רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה, בחי' רצוא ושוב. דהתורה ומצוות הם הכלי לאור האהבה. וידוע דשורש הכלי הוא למעלה מהאור. וזהו קיים אברהם את כל התורה כולה, שזהו מצד מעלת נשמתו שהיתה כלי לאור א"ס הנמשך בתורה, אבל המצות עצמן שהם מדאיגות עליונות. יותר, מלפני מלך מלך לבנ"י, הנה זה לא ניתן לאברהם.

ועל המשכה זו נא ר יביאו לבוש מלכות, שהוא הלבוש דתומ"צ, וסוס, שמוליך את האדם למקום שמצד עצמו אינו יכול להגיע שם.

והנה, המשכת אוא"ס החלה במ"ת, שאז היה התחלת ההמשכה, אבל בימי המן, וקבלת היהודים, הי' קבלה גמורה ע"י המסירות נפש, שזהו בחי' הודאה באוא"ס עצמו.

ביאור על הנ"ל (צז, א)

ענין קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הוא שהמשיך המשכות מאור הסובב, ע"י עבודתו ברצוא ושוב (דאים כח בנפד להכיל את אור הסובב אלא ע"י רצוא ושוב). אך לפעמים נחשב לו לגירעון שלא זכה לתומ"צ שניתנו בסיני. דהנה, ענין נעשה ןנשמעף הנה נעשה קאי על הכלים דתורה ומצות, ונשמע קאי על האורות. ויש ב' ביארים בהקדמת נעשה לנשמע. א': שהכלי ממשיך את האור, כמו הפתילה שבלעדה האש עולה למקורו. ב': שורש הכלים הוא מעולם התהו, ולכן הכלים הם למעלה מהאור.

והנה, על המשכה זו דמתן תורה נאמר "כי תרכב על סוסיך", "סוס" בגמטריא ב' פעמים ס"ג. והוא ענין מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. מלמטה למעלה הו"ע העלאת ובירור הניצוצות שנפלו משם ס"ג לשם ב"ן, ועל ידי הבירור הם מתעלים למעלה מבחי' ז"א שהוא שם מ"ה.    וענין מלמעלה למטה, היינו שנמשך גם למקום הקליפות לברר המדות לפי שהוא דוקא יכול לדחות החיצונים, משא"כ המדות עצמם אינם יכולים ליריד כל כך. ועד"מ שהאדם יכולך להבין בדעתו דבר ששונא אותו, כי ההבנה הוא בחי' מקיף את הדבר, משא"כ במדות, בחי' פנימיות, אין ביכלתו לסבול את הדבר ששונא אותו.    

וזהו "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", דבמ"ת הי' רק התחלת תיקון הכלים והמשכת האור, אבל בימי המן הי' קבלה גמורה ע"י המס"נ. וזהו "וקבל היהודים", לשון יחיד, כמו במתו תורה שבה נאמר "ויחן שם ישראל" לשון יחיד, כי בהעבודה שמצד השכל ישנו התחלקות, שכל אחד משיג ועובד כפי השגתו, אך ברעו"ד שלמעלה משכל שוים כל ישראל, ולכן נאמר "וקבל" לשון יחיד, בשעת המסירות נפש. אך לאחר שנתבטלה הגזירה הנה נאמר "וקבל" אך הקרי הוא "וקבלו", לפי שהמס"נ לא הי' בגילוי, אך הכתיב הוא "וקבל", כי הכתיב מורה על ההעלם, והמס"נ בכח ובהעלם ישנו בכל אחד תמיד.           

חייב איניש לבסומי בפוריא (צח, א)

להבין מפני מה שמחת פרים גדולה יותר משמחת הימים טובים, אף שהימים טובים נעלים מפורים שהרי מלאכה אסורה ביו"ט. ויש להקדים שבזמן מ"ת "כפה עליהם הר כגיגית", ו"מכאן מודעא רבה לאורייתא", אך "הדר קבלוה בימי אחשורש". והענין דהתורה נקראת משל הקדמוני, כי התורה שלמטה היא משל לבחי' התורה בג"ע התחתון ובג"ע העליון, ועד"ז כל ענין התורה הוא בחי' חכמה שהוא משל וכלי לאוא"ס.

וזהו שארז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", כי ללא המשל אינו יכול להשיג את הנמשל. וזהו שאמרו חז"ל שמי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר "כי גו' בכרת תיכרת", כי אף שלחבירו די המשל דפרק אחד שחרית כו' מ"מ הוא צריך משל גדול יותר לערך ההשגה שיכול להשיג (או שלזה שאינו יכול לעסוק הנה הקב"ה ישלים לו לבוש ומשל להשיג מה שצריך להשיג).

והנה, ישראל זכו למ"ת ע"י שעבוד מצרים וע"י שהקדימו נעשה לנשמע, מפני שאי אפשר להיות המשכה מאוא"ס ללא ביטול. אך איך באו לביטול גדול כזה הנה זהו ע"י "כפה עליהם הר כגגיגת", "הר" הוא בחי' האהבה העליונה לבני ישראל, "וימינו תחבקני", ועי"ז "כמים הפנים לפנים" נתעורר האהבה בלב בנ"י בכלות הנפש לה', בחי' כלה. אך ביטול זה לא הי' מצד עצמם אלא מצד הגילוי מלמעלה ודוקא בימי אחשורוש הי' לכל בני ישראל מסירות נפש מצד עצמם, וזהו "הדר קיבלוה בימי אחשורוש".           

וביאור הענין, הנה מרדכי נקרא "איש יהודי" אף שהי' מבנימין, כי מרדכי משפיע ביטול זה לכל ישראל. והנה, מרדכי הוא בחי' "מירא דכיא", בחי' מור שנעשה מדם חי', שמרדכי הוא בחי' הביטול דחכמה, ובחכמה אתברירו, והו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא (ובזה יובן המחלוקת האם המור מותר באכילה, דתלוי בשאלה האם המור הוא בחי' בירור דאתכפיא או אתהפכא). והנה, המן הוא בחי' גסות הרוח, ולכן רצה להרוג את כל היהודים שהם בחי' ביטול, דמס"נ הוא למעלה מטעם (שלכן לא נזכר בתורה טעם על מסירות נפש, אלא טעם על האהבה), והמס"נ נמשך להם ממרדכי.

ועפי"ז יובן מארז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ששמחת פורים היא עצומה ויתירה מהשמחה דיו"ט. דשמחת יו"ט הוא המשכת מלמעלה מהשתשלשות בהשתלשלות, אך מפני שבא באות יו"ד דשם הוי', "רננו צדיקים בהוי'", לכן ההמשכה היא מוגבלת, משא"כ בפורים הנה ע"י המס"נ שלמעלה מטו"ד הגיעו למעלה מהשתלשות, ולכן השמחה הוא למעלה מהגבלה ולמעלה מהדעת. אך מ"מ פורים מותר בעשיית מלאכה, כי שביתה הו"ע עליית העולמות, אך עלייה שייך דוקא בהארה, סדר ההתשלשלות, אך לגבי מהותו ועצמותו, שאינו בגדר עלמין, הנה מעלה ומטה שוין. ולכן בפורים מותרים בעשיית מלאכה.        

ובזה הנערה באה (ק, ב)

"ובזה הנערה באה גו'". ובזה היינו העמוד שבין געה"ת לגעה"ע, והעמוד הוא בחי' ביטול, שכל עלי' הוא ע"י הביטול. וזהו שארז"ל "מיכאל מקריב נשמותיהן של צדיקים", שהנשמה מקבלת עזר וסיוע מהמלאכים כדי לעלות. אך אסתר "לא ביקשה דבר", כי אינה צריכה לעזר מהמלאכים. "כי אם את אשר יאמר הגי", לשון "הגיון ליבי", שהוא דיבור שבמחשבה שממנו מקבלים המלאכים.